אני אהיה חייבת לתפור לך את זה.
בסדר גמור.
אתה רוצה לקחת איזה משכך-כאבים לפני שנתחיל?
מה יש לך?
האמת היא שהדבר הכי חזק שיש לי הוא דקסמול לילה.
אני מהרהר לכמה שניות, מכווץ את הגבות שיראה כאילו שאני מתלבט
בעניין.
לא נורא, אני אתמודד.
בא לך לספר לי איך זה קרה בכלל?
אני שותק.






אורנה מגלגלת את העיניים ומביאה מחט, חוט ובקבוק של ג'ק
דניאלס
אז כן יש לך משככי-כאבים!
זה לא בשבילך. זה רק כדי לחטא את המחט.
אולי תביאי לי כוס כדי שאני אטשטש קצת את הכאב?
אם אתה רוצה אתה יכול לרדת למכולת לקנות טקילה ב-30 שקל. אני
לא מתכוונת לבזבז עליך אלכוהול טוב.
למה לא?
אתה לא שווה את זה.
אני מיישר אליה מבט אבל העיניים שלה מתחמקות ממני, מעמידות
פנים שהן מתרכזות בלהכניס את החוט לתוך הקוף של המחט. אורנה
עכשיו מניחה את המחט בתוך הבקבוק ומוציאה אותה נוטפת טיפות
זעירות.
אתה מוכן?
כן.
היא מניחה יד קרה על הלחי שלי, זו שאינה שותתת-דם. הבוהן שלה
לא עומדת בפיתוי ומלטפת קצת את הזיפים שלי. אני מעקם קצת את
השפה שלי אבל כואב לי לחייך.
טוב, אני מתחילה.
בסדר.
זה יכאב.
מגיע לי.
אורנה צוחקת. בפעם הראשונה מאז שנכנסתי אליה לדירה. למען
האמת, בפעם הראשונה מאז הפעם ההיא שיצאנו לפאב ההוא לפני שנה
וחצי. היא דוחפת את המחט לתוך הבשר שלי. האינסטינקט שלי גורם
לי לכווץ את הפנים במהירות מהכאב, אבל אני ממהר לפתוח אותן.
אורנה ממשיכה לדחוף ולמשוך את המחט אל ומתוך הלחי שלי. אני
מרגיש את החוט מתהדק. דמעה נושרת לי מהעין בלי שאני ארצה.
אורנה מפסיקה לשניה ומסתכלת לי בעיניים כאילו מחפשת אישור
להמשיך. אני לא מתבייש שהיא תראה אותי בוכה, היא כבר ראתה אותי
במצבים יותר גרועים. אני עוצם בכוח את העיניים ואורנה ממשיכה.
פנימה. החוצה. משיכה. הידוק. פנימה. החוצה. משיכה. הידוק.
תשאר לך צלקת די מכוערת, אתה יודע.
לפחות זה יגרום לי להראות קשוח.
כן, זה די סקסי.
אחלה, אז אני אוכל לזיין את החברה הכי טובה שלך כנקמה.
אורנה לא צוחקת. ברור שהיא לא תצחק, זה היה משפט די מטומטם
מצידי.
מצטער.
אתה לא.
הפעם אני כן, זה לא הגיע לך.
זה באמת לא הגיע לי.
בגלל זה אני מתנצל.
היא שותקת ועושה סיבוב בחדר.




אתה צריך עוד משהו?
האמת היא שאני צריך מקום לישון.
למה שלא תלך לאחת החברות שלך?
אף-אחת לא רוצה לראות אותי.
ולמה חשבת שאני רוצה לראות אותך?
את אחותי הקטנה.
ובכל זאת...
לא היה לי מקום אחר ללכת אליו, אל תהיי קשה.
אתה יכול לישון על הספה.
תודה.
אורנה היא לא באמת אחותי. כשהיינו ילדים קטנים היא גרה בבניין
מולי. עניין ה"אחותי הקטנה" התחיל כבדיחה של ההורים שלנו.

אתה צריך עוד שמיכה או שזו תספיק לך?
זו תספיק לי, תודה.
תפסיק עם זה כבר!
עם מה?
עם הלהיות כ"כ תמים ומנומס, זה משגע אותי!
סליחה.
די!
אני שותק. אני רוצה להתנצל שוב, אבל יודע שהיא רק תתעצבן אם
אני אעשה זאת.
מה הם עשו לך שם בכלל?
למה את מתכוונת?
אתה כולך מנומס כזה ורגוע. כאילו אתה על סמי-הרגעה.
אני נקי דווקא.
אז מה נסגר איתך? פעם בכלל לא היית שואל אותי אם אתה יכול
לישון, אלא נכנס למיטה שלי ומזיין אותי בלי לשאול את זה מתאים
לי בכלל.
את רוצה שאני אזיין אותך?
לא. כלומר.. זה לא קשור לזיונים. זה קשור לאפאטיות שלך.
את יודעת שאני שונא את המילה הזו.
אז תתעצבן קצת. תחיה. תעשה משהו. תפסיק לשבת פה כמו איזה ילד
בן חמש.
אני לא רוצה.
אז מה אתה עושה פה בכלל?
הייתי צריך שתטפלי לי בפצעים.
כן, כבר אמרת את זה מקודם! די כבר להיות כזה יבש!
אני לא יכול לשלוט בזה, זה הפינגווין אשם.
הפינגווין?
הפינגווין. מ"המוות והפינגווין", לא קראת את זה?
זה?
כן נו, זה היה אחד הספרים שקניתי בשבוע הספר האחרון. זה היה
מונח לי על הרמקול איזה חצי-שנה עד שהתחלתי לקרוא אותו. בטוח
ראית אותו.
אני לא מבינה איך הפינגווין קשור לאיך שאתה מתנהג עכשיו.
זה לא רק הוא, זה גם "אסיד האוס" קשור לזה.
"אסיד האוס"? מתי הפכת להיות ג'אנקי?
לא, ''ג'אנקי" זה של ויליאם בורוז, אותו קראתי מזמן, ולא כ"כ
אהבתי. אני מדבר על "אסיד האוס" של אירווין וולש.
אני מבולבלת.
גם אני.
אז בוא נתחיל מההתחלה.
מ"אל עצמי"?!
מה? איך גלילה רון-פדר קשורה?
את אמרת להתחיל מההתחלה
נו
אז זו ההתחלה שלי. ''אל עצמי" זה הספר הראשון שאני זוכר
שקראתי.
אורנה שותקת, נראה לי שרק עכשיו היא הבינה מה אני אומר.
פעם הייתי אחרת.
נכון, אז מה קרה?
קראתי משהו חדש.
אז אתה עכשיו מישהו אחר בגלל ספר?
כן, אני מניח. כאילו, אני לא מצליח לכתוב כמו שכתבתי פעם,
בנאדם.
בנאדם?
מצטער, שאריות מ"אסיד האוס".
זה בסדר. אז עכשיו אתה כותב כמו ב"המוות והפינגווין"?
כן.
מה, כותבים שם במשפטים קצרים?
א-הא. משפטים קצרים ותיאוריים. וגם כל הזמן שותים שם משקאות
חריפים כי זה מתרחש בברית-המועצות.
אורנה חולצת עכשיו את הפקק של הג'ק דניאלס ומוזגת לשתי כוסות.
קוביות הקרח מעלות אדים כשהן באות במגע עם המשקה החמים. אנחנו
שותים במהירות.
אז.. מתי יעבור לך הפינגווין הזה?
האמת היא שכבר התחלתי לקרוא ספר חדש היום בבוקר.
כן?  על מה הוא?
על איזה נרקומן שנכנס לגמילה, אחרי שהוא עובר איזו תאונה.
תאונה?
כן.
תגיד, מאיפה אמרת שנפצעת בלחי?
שיט. שיט. שיט. שיט. שיט.
יש שתיקה ארוכה בחדר.














מה זה היה?
מה?
הרווח הזה שעשית עכשיו?
מה, למעלה?
כן, אתה אף-פעם לא עשית דברים כאלו!
נכון, אבל בדיוק נזכרתי שלפני כמה חודשים קראתי את "קרוב
להפליא ורועש להחריד" של ג'ונתן ספר-
כן, אני יודע מי כתה את הספר הזה! אני נתתי לך לקרוא אותו!
אחלה, אז אתה בטח זוכרת שכל פעם שהוא רצה להמחיש שתיקה או משהו
כזה הוא היה משאיר דף ריק.
אז אתה מעתיק ממנו?
לא.. אני..
ומה לעזאזל הקטע עם השתי נקודות???
ה'שתי נקודות'?
כן, פעם היית כותב רק שלוש נקודות. אבל בזמן האחרון אתה כותב
רק שתי נקודות. מה נסגר עם זה?
אה, פשוט קראתי מייל שמיכל כתבה לי פעם. והיה לה קטע כזה עם
שתי נקודות.
אז אתה רוצה להגיד לי שאתה גונב מהחברה שלך לשעבר?
אני.. אני חושב שאני פשוט סופג השראה.
לא, אתה גונב. אתה גנב אמנותי!
אני לא גונב! גניבה אמנותית זה מה שמשינה עשו עם השירים של
Madness.
ומה שאתה עושה זו לא גניבה?
לא, נו. אני מנסה להסביר לך.
אני לא מבינה.
אני.. אני פשוט בתקופה כזו. אני די אבוד. אין לי את האמת שלי.
אין לי כיוון. אין לי את המשהו הזה שיגיד "זה שלי". אין לי את
האמנות שלי. יש לי מקבץ של סיפורים ישנים שכתבתי פעם ואני
עדיין מקבל עליהם מחמאות פה ושם, אבל זה לא הכתבים שלי יותר.
אני השתניתי. אני ספגתי דברים אחרים. שמעתי, ראיתי, קראתי. אני
השתניתי.
כולם השתנו.
מה?
כולם השתנו?
אני לא מבין.
אתה רוצה להגיד לי שאתה לא רואה הבדלים בין יצירות של אמנים
שאתה אוהב?
אני..
די כבר עם השתי נקודות האלו!
טוב.
אתה יודע למה אני מתכוונת. רדיוהד של OK Computer הם להקה
שונה לחלוטין מאלו שהקליטו את Kid A ו-Amnesiac. דייב אגרס
שכתב את A Heartbreaking Work of Staggering Genius הוא לא
אותו דייב שכתב את You Shall Know Our Velocity!. ודיוויד
בואי של Ziggy-
טוב. טוב. הבנתי.
יופי.
אז מה תגידי על אלו שלא השתנו?
מי, קולדפליי?
למשל. הם תקועים באותו מקום כבר שנים.
והנה, גם אני תקוע באותו מקום. אני שוב יורד עליהם.
איפה כבר ירדת עליהם?
בסיפור ההוא עם האוטובוס.
אל תהיה כ"כ קשה עם עצמך. שם רק איזכרת אותם, לא באמת ירדת
עליהם.
כן, אני הנה אני שוב ממחזר חומר. תיכף אני אגיד משהו על איזה
חרא זה לגור בפת-
אל תגיד את זה!
אבל אני רוצה!
תלחם בזה. תאתגר את עצמך. גם ככה לפי התיאוריה שלך אתה מפסיד
בכל מקרה.
מ'זתומרת?
אם אתה מתפתח - אתה גנב. ואם אתה נשאר במקום - אתה U2.
אבל אני לא מתפתח. כל מה שאני עושה זה לכתוב יצירות של אנשים
אחרים ומוסיף להם את המילים שלי.
גם זו דרך להסתכל על זה.
מה, קאוורים?
לא בדיוק. תראה, כולם מתפתחים מאיפשהו. אפילו רדיוהד לא המציאו
את הגלגל. גם הם הושפעו מלהקות שונות.
נכון, מהפיקסיז והפליימינג ליפס ו-
חלאס, זה לא המקום להשוויץ שאתה שולט בביוגרפיה שלהם. תיכף
תתחיד לספר על כל ההופעות שלהם שראית.
היו רק 3.
אתה ממש מעצבן אותי, אתה יודע?
מצטער.
שוב פעם עם הסליחות האלו? לא נמאס לך? תהיה קצת מקורי.
קשה להיות מקורי.
אם אתה לא מתכוון להיות מקורי אני הולכת!
אז תלכי.
אתה מתכוון לזה ברצינות?
כן, גם ככה הסיפור הזה נמשך כבר יותר מידי זמן. הפואנטה נאמרה.
כל מי שהגיע עד לפה כבר מת לראות את הסוף.
אז אתה מעדיף לחתום את הסיפור הזה ככה?  
כן, זה נראה לי סיום הולם.
טוב, אז אני הולכת.
רגע!
מה?
למה אתיופים מבוגרים תמיד לובשים ג'קטים של חליפות שגדולות
עליהם בכמה מידות?
תפסיק כבר עם השאלות המפגרות שלך!