דווקא בכפר חב"ד היא עולה. אומרים לך לא לצפות לזה כי אז זה לא
יקרה. אז דווקא בכפר חב"ד היא עולה וזה לא צפוי ואתה לא מוכן.
דווקא בכפר חב"ד, למרות שמבחורות כמוה אתה מצפה לעלות בתל אביב
אוניברסיטה, או בנימינה, להתישב ליד החלון, ללבוש צעיף ולרדת
מקסימום בתל אביב השלום.
נכון שאין לך שום דבר להגיד לה,כמו תמיד בעצם. רק שבפעם
הראשונה אתה מרגיש שזה יסתדר גם בלי זה. לא שהיא זורקת לך איזה
מילה, סימן או אפילו מפנה אליך את המבט. היא רק תוקעת את
העיניים בחלון תוך סידור אגבי של הצעיף, אבל אתה מרגיש בוודאות
שהיא מודעת לקיומך ולסדר ההתרחשויות העתידי שקשור בשניכם
ושפשוט מחכים פה לרגע הנכון והכל יסתדר.
הציפייה הבלתי דרוכה גורמת לך אי נוחות. יש דרך ברורה לאיך
דברים כאלה אמורים לקרות. אתה בוהה באורות של לוד כדי להסיח את
תשומת ליבך מההתרחשות הלא תרחישית הזו.
בפעם הבאה שאתה מפנה אליה את המבט, היא כבר באמצע סקירה מקיפה
וחודרת שלך. העיניים מפשיטות אותך ישר מהמדים, הדיסקית והזקן
הקצר, משקפיי שמש, האוזניות של האייפוד. הן מתבוננות ישר פנימה
והן יודעות הכל. הפתיחות והכנות הויזואלית שאתה היית רחוק
מליזום או לבקש מביכות אותך למדי,ואתה מרכין את המבט בתנועה
מתנצלת.
היא מסירה ממך את המבט לשנייה, מכניסה את הספר הסגור
לתיק,מסדרת את הצעיף בעוד תנועה אגבית,ולפניי שאתה מבין את זה
היא כבר יושבת מולך, ליד החלון נגד כיוון הנסיעה. שוב המבט
חודר וגם הפעם הוא לא מתנצל, רק בוחן וחודר עמוק עמוק פנימה.
כמו בדר"כ, ההסברים רצים לך בראש בקצב אש, אבל הפעם אתה זונח
אותם מהר, מבין שהפעם זה לא הזמן או המקום.
דווקא בכפר חב"ד.בכלל לא חשבת שהרכבת עוצרת שם. לא קצת מאוחר
לאנשים בשביל לנסוע עכשיו לכפר חב"ד?
ברחובות היא יורדת ולמרות שאבא שלך מחכה לך ביבנה, אתה קם מיד
אחריה. בדרך החוצה אתה חושב איך רכבות כבר לא עושות אנשים
כועסים כמו פעם.