תמיד הראשונה לקום, תמיד הראשונה לברוח. בורחת מאושר, מקרבה,
מאהבה. בורחת תמיד, ממך. והפעם אתה יוצא דופן, אתה הראשון. אתה
הולך, מתרחק, כשאני עוד לא מציתי. רק כל הזמן הזה ציפיתי
שתישאר ליד. איכשהו כנראה אף פעם לא האמנתי שתלך. אבל כמו תמיד
כשמשהו נשבר, כשמישהו מתרסק, כשהכנפיים נשברות והלב לא
דופק...
כמו הפעם איתך, רוצה קרוב אבל מאבדת שליטה. דמותך מטשטשת באופק
וקולך מהדהד בראשי אבל אתה רחוק וכבר לא שלי. ופתאום כואב,
הכאב החד מפלח את החזה ואין מילים בפי. לא מסוגלת לומר את
המילים שנמצאות בראשי. לא יכולתי לעצור אותך מלכת, ואתה לא
מסתכל לאחור, מתרחק ונעלם. לא מהסס, לרגע לא עוצר. לא נזכר
בעבר, ברגעים היפים, זאת כנראה רק תכונה של בנות. הרגשתי תמיד
נח, אולי נח מדי. אולי הרגשת מודחק הצידה, אולי לא הרגשת כלל?

ומה עליי לומר, מה לעשות. לא יכולה לומר דבר, הרי דברים לא
נועדו לשרוד. והאופטימיות אולי מנעה מעיניי מראות של עצב בחיי.
לפחות עצב צפוי שממנו אפשר היה להמנע, אבל עכשיו חושך
והאופטימיות הלכה. עכשיו רואים את פני המציאות, ומול עיני
עולות הפנים שלך. לרגע לא חשבתי, אפילו לא לשנייה. אבל הכל
אבוד. והיא שוב יושבת על הצוק. לבדה.




ההיסטוריה נכתבת מבעוד מועד, כהרגלי רואה שחורות. לצערי אחר כך
זה גם קורה במציאות...