מצחיק איך ברגע מתגלות שכבות שלמות של ידע שהצטבר בתוך ראשי
עוד לפני שידעתי את העומד להתרחש.
כאב גדול הופך טיפות מגוחכות של טל בהתחשב בעבר הקרוב, וכל זה
קורה לי בזמן קריאת שירים מהעבר הקרוב, אבל לא קרוב כמו העבר
הקרוב ההוא.
אני מוצאת את נפשי זרוקה לה כמו נער מתגבר עם חצ'קונים המבקשים
חמצן, זרוק לו בצד הדרך כשזו ממשיכה לה מבלי להתבונן לצדדים.
אם אבנה מגדל מכל הרגעים האבודים האלו בהם יכולתי לכתוב שיר,
סיפור או סתם קטע חסר פואנטה שיאפשר לי רגע קטן של נוסטלגיה,
הוא יהיה גבוה גבוה. אוכל לזרוק ממנו את כל הדפים המרופטים
האלה ולהמשיך בדרכי. וכשאפגוש בהם שוב בהמשך חיי אוכל להסתכל
לצדדים במבט חצי מתעלם ולא להודות מעולם שיש קשר כלשהו ביננו.
בהמשך הדרך כשכל הכיתה תקבל הסבר לא נחוץ על עצי האורן
המסודרים להם בשדרה, אוכל לברוח חזרה לדפיי, לשיריי, לילדים
היחידים שהזדמן לי ליצור, ולומר תודה.
מצחיק איך דברים מסתדרים בעיתוי לא מתאים בעליל.