את, שכבר חשבת שהכל נגמר, נאלצת להתמודד עם זה כל פעם מחדש -
בא והולך, בא והולך...
אפילו הקולות הקטנים שבראש שלך כבר איבדו את התקווה ממך. הם
יודעים ששום דבר כבר לא יעזור, ואת לחלוטין אבודה. אבודה בחלל
של אינספור קולות אחרים, שכל אחד מהם מראה על מקום או שעה
אחרים, ואין לך מושג מה לעשות. איבדת כיוון. לחלוטין.
ואת, שכבר חשבת שאיכשהו דברים יסתדרו, נאלצת להפנים שזה לא
נגמר ויש לך עוד הרבה לעבור.
החברים שלך כבר כבר עזבו, את לחלוטין לבדך במערכה הזו, והיא
מלאה אבידות לכוחותינו. כולם שותתי דם, ואת מכסה את עיניך -
מנסה שלא לראות את הזוועות, אך לשווא.
ואת, שכבר חשבת שכולם נרדמו בשמירה, מגלה שלמעשה כולם ערים,
ופועלים בכל שעה ושעה נגדך. מנסים להפיל אותך בכל דרך אפשרית.
מזימות נרקמות נגדך ואת לחלוטין חסרת ישע מולם. מתכנסת אל עצמך
כי את האדם היחיד שאפשר לסמוך עליו עכשיו. עיניים נעוצות בך
בכל מקום שאת הולכת. את משתדלת להתעלם ונכשלת בכל פעם מחדש.
הבכי שלך כבר לא מחדש כלום. הוא גם לא מרווה את הצמא שלך
לשלווה.
ואת, שכבר חשבת שהכל החשיך, נאלצת לגלות בדרך הקשה שאת חשופה
לעיני כל - עכשיו יותר מתמיד.
כל תנועה וכל מבט. כל לחישה וכל נשימה. הכל גלוי לכולם ואין לך
איך להסתיר דבר. כל המנעולים נפרצו והסודות פורצים החוצה כמו
מים מסכר פתוח. כל פיסות העצמיות שאספת בקושי רב במשך השנים
מפוזרות ברחבי העולם הזה שיצרת. זה שאיבדת את השליטה עליו.

ואת, שכבר חשבת שהכל נגמר, נאלצת להתמודד עם זה כל פעם מחדש -
כמו הגלים של ים הבדידות שיצרת לעצמך - בא והולך, בא והולך...