זה חסר לי, עכשיו כשזה הלך.
היכולת הזו להביע את עצמי בכתב, בצורה הכי אמיתית וכנה שאני
מכירה. לכתוב ולכתוב. להכניס את עצמי לפרופורציות שוב.
וכבר אי אפשר.
אני לא יודעת מה השתנה, אבל זה כבר לא שם.
התרוקנתי.
לא נשאר בי כלום.

ועכשיו, כשאני שוב מקצינה ומגזימה זה חסר לי במיוחד.
רע לי וזה לא נגמר. רע לי ורע לי ורע לי, ושום דבר לא מונע
ממני את המחשבות האלו, של חוסר הוודאות.
חוסר ידיעה.
חוסר שינה.
עיניים שורפות מדמעות. שירים רגועים וקריאה אובססיבית של דברים
לא לי.

לא פלא שאין לי אף אחד, אני לא סובלת את עצמי כשאני ככה, למה
שמישהו אחר יאהב?