אדם,
לבדו ביער.
אל יחפש לו נשים,
להפיג חידודי בשרו משכבר.
רק ישב לו על גזע העץ הכרות,
יפתח נקבי נפשו כחלילים לרוח,
יקנא באהבת מחטי אורנים.

אדם,
לבדו ביער.
אל ידרוך את הקשת,
אל ראש איילה החומק בענף.
להגיש לעת ערב דם זבח לאל משוגע.
רק רגבי אדמה יפורר בידו,
גרגירים להוציא,
נשמטים  סוררים
מטקסי חרקים פזורי נפש,
מגלים לו סודות חגי הנמלה.

אדם
לבדו ביער.
אל יביט מעבר גדת אגם
לבקש אל אחיו בין אורות עיר רחוקים.
רק דג מפרפר יצמיד אל חזהו,
עירום אל לחות קרקעית המערה.
תחת שמי אלף
כוכב  גחלילית,
שומרי שנתו המתים עד בוקר.

אדם
לבדו ביער.
אל ימתין עיגולי אדמה סביב עיניו.
פעור פה תדהמה
אלי גשם משפט מרומים.
רק תחת לשונו אגוז מר יניח
כטעם תקוות בן עדר חורגת
סובבת עיוורת.
לנצח תנדוד בנתיבי להקה.

אדם
לא לבדו ביער.  
כי הנה עוד אדם.
ופתע קם יער.  
ודם.