נטע דגן / מחוץ לתיבה |
עלינו הלוך ושוב
החליקו הקמטים לאבן עגולה
נלקחה ממך ההבעה
שאותה כל כך אהבתי
כאשר ראית דמעה
בזוויות עיניי
נסחפנו הלאה הלאה
אין אי בשיטפון
בקושי, יד אוחזת בגזע עץ רקוב
חיזיון האופק משתהה
מעיניי ספן בגילופין
השארתי מאחור נקודת התחלה
ואת תחושת כפות רגליי
על קרקע יציבה
אל נוכח היאלמות מוצא פיך
עלבוני המתפרץ באין ברירה
כמו טבע
שורק בבוז כרוח
זועק ברעם
בוכה כמטר
מטביע ומציף זיכרונות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|