לנסות להבין את המציאות בצורה אבסולוטית דומה מאד לגרף פונקציה
בעל שני צירים: התקדמות מדעית ותפיסת מציאות, אשר שואף
לאסימפטוטה אך אף פעם לא נוגע (רק כמעט).
המרחק בין נקודה על הגרף לאסימפטוטה אשר בהתחלה היה כה גדול
והשאיר הרבה מאד פתח לאלוהים למלא, מתקצר בשאיפה תמידית לאפס.
מכיוון שאנחנו לא מפסיקים להתקרב, להרבה אנשים הרושם המוטעה
שיום אחד נבין ונדע הכל.
אך אלוהים זאת הרומנטיקה בקיום שלנו. הניצוץ הקטנטן הזה שהתחיל
את הכל. הוא לא סותר את המדע אלא משלים אותו לתפיסת מציאות
אנושית שלמה יותר.
בלעדיו אנחנו רק מכונות ביולוגיות שמטרתן הוא ליצור עוד מכונות
ביולוגיות כמונו. האם יכול להיות קיום שאין לו מטרה מלבד לצור
את עצמו שוב ושוב? אם כן אז מה הטעם?
אי אפשר להגיד שאלוהים קיים הרי הוא מחוץ למישור מרחב וזמן.
מאותה סיבה אי אפשר להגיד גם שהוא אינו קיים. אלוהים הוא מה
שלא קיים ותמיד יהיה ("אפסות ללא סוף").
הוא מעורר יריאת כבוד, קדוש, בסופרפוזיציה לפני כל מדידה
וכתוצאה ממנה קריסה (התהליך שמביא מערכת פיזיקלית למה שאנחנו
יכולים לתפוס), הוא המשתנה החבוי, האקראיות המושלמת.

קיומו בחיינו לפעמים משלים אולי יותר מדיי, או מעט מדיי בחיים
וגם זה נוטה להשתנות.
אלוהים הוא בדיוק לפני ההתהוות, ההתארגנות עצמית של חומר, השם
לכל היצירתיות הבלתי פוסקת ביקום, נמצא ברמת הסיבוכיות הכי
גבוהה ובבסיס הכי פשוט, בגבולות שלנו, של המדע, של השכל הישר,
בכל התופעות בעלי כוחות סיבתיים משלהן, ובצורה הכי יפה לדעתי-
בך.