הרבה סינים וסיניות נידונו לחיים אשר לי מהצד נראים סתמיים
ועגומים במקרה הטוב. אותה עבודה משעממת עד בלי די' יום אחר
יום, כמעט בלי הפוגות, בלי עניין. חייו של כל אחד דומים כל כך
לחייו של האחר עד שכבר אי אפשר להבדיל ביניהם.


עובדים בשדות יום אחר יום בפעילות שנראה שלא מוליכה לשום מקום,
וכל זאת רק על מנת לגווע בייסורים או בעינויים בשלב כזה או אחר
של החיים האפורים שלהם. כשמראש ברור שמאמצם נטול כל אפשרות
להניב משהו ממה שכולם רוצים ומחפשים. אושר, אהבה, שלווה,
ייחוד.


הרוב המוחלט של הכותבים בבמה נראים לי זהים.

כולם מכילים ופולטים כל כך הרבה רגשות. כולם כל כך עמוקים
מיוחדים וחכמים. כולם עדינים ומבחינים. כולם משתוקקים לזוגיות
מוצלחת. כולם ממשיכים להשתוקק.

כל הסיפורים והשירים נשמעים כמו אותו הדבר. רובם מרוכזים בעצמם
עד כאב (שלי). מלאים ייחוד ודמיון ומשתאים על היקום ושלל
נפלאותיו. ולכולם חסר. בדברי כולם מהדהד ריק שלא קל להקשיב לו
לאורך זמן.

כולם מחפשים ולא מוצאים, מנסים לגעת במשהו עם מילים, מנסים
להשיג משהו, ודבר לא ננגע ולא מושג מלבד עצמם.

כולם מגישים רגשנות זולה על כפית מתוך תקווה להקלה מהסבל שכרוך
בלהיות חיי ולהיות אדם. אולי גם מתוך רצון שמישהו יכיר בייחוד
שלהם - יגע בהם מבפנים, או שהם יגעו בו מבפנים ואולי משהו
מהותי בחיים שלהם ישתנה.


אני קורא לרגשנות המוגשת ברוב היצירות בבמה זולה לא מתוך
ניסיון להעליב מישהו או משהו - אלא מתוך התחושה החריפה שעולה
בזמן הקריאה של היצירות השונות שהביטויים ותוכנם - יותר משעלו
ממקום אמיתי ובשל בלב, עלו מתוך רצונות רגעיים, ויצאו אל המסך
לא בזכות שיקול ורגישה אלה מכוח רפיסות הרצון - חוסר היכולת
שלהם להכיל את הכאב, הקשיים והשמחות של חייהם, ורצונם לשפוך את
כל אלו החוצה.

אני לא שונה במאומה. כל ניסיונותיי מלבד בודדים וספורים (וגם
לגביהם אני לא בטוח) באו מאותו המקום.

אני קורא סיפור אחרי סיפור, שיר אחרי שיר, ותוהה אם לא נמצא
מפלט נוח מדי לכותבים אשר לא פיתחו עדיין תחושת עומק או יכולת
לבטא עומק במילים - והוא אי הבהירות. מתוך הקריאה עולה תחושה
חזקה שאי הבהירות היא המסתור של אי בשלות ו/או אי יכולת. וכולם
ששים להתייחס אליה כאל עומק וייחוד וחלק אף מכים על חטא
ומצטערים מכל לב על היותם בורים ועמי הארץ שלא יכולים להבין את
כוונתו הנסתרת של המחבר, או את הגירוי שהמחבר
מציע כביכול למחשבה בחצאי רעיונות לא גמורים שהוא זרק על
המסך...


אני הקורא היחידי שנמאס לו לא להבין תשעים ותשעה אחוזים ממה
שהוא קורא באתר הזה?

הבמה מהווה עבורי מקום להכיר בו בחורות. זאת אומרת אני לפעמים
מנסה להכיר בחורות דרך כתיבתן הישירה או תגובות שהן כותבות
ליצירות של אחרים. בהתחלה הייתי מחפש בחורות מיוחדות לפי דרך
הכתיבה שלהן.
לאחרונה אני מוצא את עצמי קורא תגובות ליצירות שאני ממש לא
אוהב (שהן הרוב המוחלט של היצירות שאני נתקל בהן בבמה). ואני
מחפש בחורות "איכותיות" לטעמי דרך תגובות שליליות ליצירות שלא
אהבתי. זה קצת מצחיק אותי.

אני מקווה שלא תבינו אותי לא נכון, למרות שלא קל לקוות לזה
כשאני מודע לכך שאני כנראה לא מבין את עצמי נכון גם כן.

אני עצמי מתעניין בכתיבת סיפורים. אני חושב שזה מדיום יפה
מעניין ומרגש וניסיתי את כוחי בו יותר מפעם אחת. כנראה שאני
אוהב כתיבה גם או בעיקר כי אני אוהב קריאה.
רוב מה שאני כותב לא יוצא מגדר כל מה שכתבתי עליו עד עתה.
גם אני מנסה להרשים את דרכי אל ליבה של בחורה יפה מתוקה וחכמה
שתעשה אותי מאושר ואפילו לפעמים נדמה לי שאני רוצה גם לעשות
אותה מאושרת מי שלא תהייה.

ולעיתים אני גם מאמין בכך שבכתיבה משתפרים - ככל שכותבים יותר.
ולכן אני חושב שאדם שאוהב לכתוב, צריך להתנסות בזה ושעדיף
סיפור גרוע על פני אי סיפור.

את דברי הביקורת שהשמעתי בקטע הזה היה חשוב לי לומר גם כדי
לפרוק חלק מתחושות מעיקות וגם כדי אולי להגיד מה שנראה שלא
נאמר כאן מספיק - זה טוב מאוד לנסות ולעשות את מה שאוהבים,
ולרצות להשתפר בזה תוך כדי עשייה, רק שלדעתי זה מועיל לא לשכוח
בדרך שהניסיונות לא כולם טובים מוצלחים נפלאים ועמוקים.




הכתיבה לקריאה - משולה לדיבור לאהוב לעומת ההקשבה לו.

לפי כתיבתו של אדם - ניתן לדעת מה היחס בין נתינתו בקשר זוגי
ללקיחתו. אם יורדים לסוף כוונתי, אפשר ללמוד על כך שרוב
הכותבים בבמה היו מעדיפים לקחת יותר מאשר לתת. לא פלא אם כך
שרובם כותבים על חוויות זוגיות לא מוצלחות?