פרק 1 - קפה שחור

לא אוכל להישאר פה עוד הרבה. אני מרגיש את זה. אני פונה אל
המטבח, מכין קפה שחור חזק וריחני. מזל שהבאתי איתי שתי שקיות
מישראל. השקית הראשונה כבר נגמרה וכשיגמר הקפה אהיה חייב
לחזור. אני פונה עם הקפה ביד החוצה, אל המרפסת שטופת האור.
האכסניה בנויה מקומות מדורגות ולכל חדר מרפסת הצופה אל
ה-crater, לוע הר הגעש הפעיל שהתפרץ פה לפני כ-1500 שנה, או
משהו כזה, והרס את התרבות שחייתה פה על האי. אומרים שהצונאמי
הגיע עד יפו וגרם להרג המוני, לא כמו במזרח אסיה ב-2006, אבל
הרג ניכר, מספיק שיכתבו עליו בספרי ההיסטוריה.
בכול אופן המראה מרשים. ים כחול כהה. סירות מפרש לבנות. מסביב
כל הבתים מסוידים בלבן מבהיק ובתכלת. בדיוק כמו בגלויה ששלחתי
לעופרה ביום שהגעתי, שאולי תגיע עד שאחזור. הסברתי לה לאן
נעלמתי, ומה גרם לי לקום באמצע הלילה בחושך עם זיעה קרה ולדעת
שמה שאני צריך כרגע זה לברוח, לתפוס מרחק ולחשוב בשקט. אני
שולף את הארנק ומוציא תמונה של עופרה ושלי. תמונה יפה, שנינו
מחויכים, מאושרים. אני מנשק את התמונה ומניח אותה מתחת לכרית.
נישן על זה הלילה.
אני נשען על מעקה המרפסת ובוהה בים. במרפסת מתחתי שוכבת
קירסטן, תיירת יפה מנורווגיה, ומשתזפת בעירום חלקי מבוקר עד
ערב. אנחנו משוחחים לפעמים על ישראל, שם ביקרה לפני שנתיים,
ועל מוזיקה. היא סטודנטית במכללה למוזיקה, מנגנת בפסנתר ועוד
כמה כלים. חבל שאין פה פסנתר. הייתי רוצה לשמוע אותה.
הריח של הקפה מגיע אליה והיא שואלת מתי אזמין אותה לקפה שחור
טוב כמו שהיא זוכרת מישראל. אני אומר לה שהיא מוזמנת והיא
מחייכת.
אתמול נפגשנו בקפה אינטרנט היחידי בכפר. שני מחשבים ומכונת
אספרסו, וגם סלט יווני בצד אם תרצה. שלחתי email לעופרה שאני
חי, וששלחתי גלויה יפה בדואר. אמרתי לה שאני זקוק לקצת זמן
לבד, שאבא שלי משגע אותי ושאני חייב קצת מרחק כדי להסתכל על
דברים בפרופורציה. כתבתי לה שזה לא קשור לשיחה שלנו על העתיד,
חתונה וזה, אלא יותר באיזה כיוון אני רוצה ללכת. האם לקבל מאבא
שלי את כל תיקי הביטוח שלו ולהמשיך את השושלת, או להתמחות
בצורה עצמאית ולנסות להצליח לבד. לא סיפרתי לה שישנה עוד הצעה.
שעמי אמר לי "בוא איתי לאמריקה. נהיה חופשיים. נעשה מכה. מה
אתה צריך את כל הראיית חשבון הזו על הראש? זה כל כך לא אתה!"
קירסטן מופיעה מאחורי ומציצה במסך. היא לא תבין כלום, זה
בעברית אפילו שבמקלדת אין את האותיות ואני מנחש. "כותב על
אהבה?" היא שואלת באנגלית במבטא סקנדינבי מתוק. "בערך," אני
עונה "כותב לחברה שלי." היא מחייכת ואומרת שהיתה לי מין הבעת
פנים שכזו, מיוחדת, שהיא מייד נחשה.
פגשתי את עופרה במכון לקולנוע. שני חדרים מצחיקים עמוסים
בפוסטרים ותסריטים בסמטה קטנה ליד רחוב הקליר בתל אביב. אני
חיכיתי לעמי, שעבד שם בתור ספרן, והיא הייתה סטודנטית לקולנוע
שחיפשה חומר. החלפנו מבטים וזהו. חשבתי עליה כל אותו אחר
צהריים ולמחרת שוטטתי במסדרונות הפקולטה לקולנוע, בקפטריה
ובספריה. בסוף מצאתי אותה מצלמת חומר עם חברה. נעמדתי מאחוריה
בתור ושאלתי מתי הן מסיימות. היא מייד זכרה.
קירסטן שואלת אם אצטרף אליה לארוחת צהריים ואני מסכים. המסעדה
מרוחקת רק מספר צעדים מן האכסניה. "מיקרו פיש?" שואל בחיוך
המלצר. הוא כבר מזהה אותי. "מיקרו פיש ו-stuffed tomato" אני
עונה. כרגיל. כל יום אותו תפריט. קירסטן מזמינה סלט יווני גדול
ומדברת בלי הפסקה, אני לא כל כך מקשיב, מתבונן ביופי הסקנדינבי
שלה והראש שלי נמצא בישראל. היא מזמינה מילקשייק תות ושואלת אם
אשתה איתה. המשקה מגיע עם מרשמלו לבן גדול והיא לוקחת סכין
וחוצה אותו באמצע. "קח" היא דוחפת חצי אלי "נתחלק".
אנחנו חוזרים לכיוון האכסניה והיא שואלת אם ההזמנה לקפה עדיין
בתוקף. אני מהנהן שכן ואנחנו נכנסים לחדר שלי. אני פונה למטבח,
שם קומקום ומודד בדאגה את תכולת השקית. "כמה סוכר" אני פונה
לשאול אותה והיא עומדת מולי, עירומה, יפה.
עוברות כמה שניות. אני מניח את הקומקום הרותח בצד ופונה אל
המיטה. שולף את התמונה שמתחת לכרית ומתבונן בה. קירסטן מתקרבת.
"החלטתי" אני אומר לה " מחר אני חוזר לישראל."