אני חושבת שהזיכרון האמין הראשון שלי הוא מגיל חמש, אולי חמש
וחצי.
ישבתי בסלון וצפיתי עם אמא בטלוויזיה, סרט מצויר בשחור-לבן,
שום גוונים, חוץ מגוון עצוב.
אחרי הסרט, אמא אמרה:" אני אספר לך סיפור". הידיים שלה קצת
רועדות, ואני מנסה לשאול אם קר לה.
נגעתי בידיה - לא, לא קר לה.
"היה הייתה אישה, שמאוד רצתה ילדה", התחילה לספר, " כדי לקבל
בת, היה על האישה לשאת בבטנה תינוקת קטנטנה במשך המון זמן,
כמעט שנה שלמה.כנראה שהתינוקת לא רצתה להיות בבטן של אמא שלה
כל כך הרבה זמן, והייתה סקרנית לראות את העולם. היא החלה לבעוט
בבטן של האישה, עד אשר היה על הרופאים להוציאה. בגלל שהתינוקת
יצאה טרם זמנה, נוצרה בעיה. בגלל אותה בעיה, התינוקת לא גדלה
כמו כל התינוקות, היא לא הצליחה ללכת, והיה לה קשה לדבר".
לא הזדקקתי להמשך הסיפור כדי להבין, לכן, כשהיא אמרה, "אני כמו
אותה אישה, ואת כמו אותה תינוקת" לא הופתעתי, ידעתי שמשהו שונה
אצלי, משהו לא בסדר.
רציתי לשאול כל כך הרבה. האם זאת אשמתה של התינוקת, עונשה על
כך שהיא הייתה כל כך סקרנית ולא יכלה להתאפק? האם יש דרך לחזור
לבטן כדי לתקן את המעשה? האם היא לעולם לא תוכל ללכת ולדבר כמו
כולם?
רציתי לשאול, אבל לא יכולתי לבטא את המילים האלו, פיזית, לא
יכולתי.
אמא שלי היא מאוד חכמה, אבל היא לא יודעת לקרוא מחשבות, לכן
נשארתי עם הספקות עד אשר גדלתי ולמדתי את אותיות הא'-ב'.
קיבלתי כסא גלגלים יפה, בניגוד לזה של סבא. כסא הגלגלים שלי
היה מקושט בניירות שאמא שלי צבעה בורוד ובסגול, היה קטן יותר,
כמו דגם מיניאטורי של מטוס, גם הוא נראה כמו חיקוי טוב של
המציאות.
מאוחר יותר גיליתי שבהמון מובנים גם אני, כמו דגם המטוס וכסא
הגלגלים שלי, מהווה חיקוי למציאות.
שלחו אותי לבית ספר עם עוד חיקויי אדם, אבל היו שם גם אנשים
אמיתיים.
קראו לזה "שילוב". אז, הייתה זו פריצת דרך בחיי הילדים הנכים,
שהייה באותו מוסד לימודי עם ילדים רגילים. אני לא בטוחה שכך
עדיף, עם כל יום שעבר הפנמתי יותר ויותר את המונח "שונה".
"שונה" זה רע, אני שונה, אני פחות טובה. הם דיברו, אני חיקיתי
אותם בנהמות שמזכירות במידה מעטה מילים.
הם הלכו, אני נעתי בכסא הגלגלים. הם כתבו, אני החזקתי עט, מנסה
לחקות כתיבה, הסייעות מתייאשות, אין זמן לבזבז על כל אחד,
כותבות במקומי.
בכתה שלנו הייתי התלמידה המצטיינת. הרמה אצלנו לא הייתה אחידה,
מאחר ואוכלוסיית הכתה נקבעה בשל הנכות, ולא בשל הישגים.
למדנו ברמה נמוכה מאוד, ועד מהרה כל עניין הלימודים שיעמם אותי
ממש כמו החיים עצמם.
מגיעה לגיל 18, אך עדיין מסרבים לדבר איתי על העתיד. מחייכים,
משנים נושא, חושבים שאני טיפשה, שאני בכלל לא יודעת שאין לי
עתיד.
תמיד חיפשתי סיבות לשתי עובדות;
האחת - היוולדי כילדה עם שיתוק מוחין,
והשנייה - החיים.
לעובדה הראשונה מעולם לא ניתנה סיבה מדויקת. כנראה בגלל
שנולדתי פג, כנראה בגלל הסיבוכים בלידה, כנראה בגלל שבדרך
כלשהי לא הגיע חמצן למוח במהלך הלידה.
אין דבר, זו סיבה מדעית, וידוע שעם הזמן ועם התפתחות הרפואה
יהיה ניתן לגלות את הסיבה המדויקת.
הסיבה לעובדה השנייה הייתה ותיוותר בערפל, בעיקר בשבילי, מאחר
והיום אני שמה לה סוף.
בבית הספר הכרתי נערה. היא תמיד הייתה לבד, כמוני. היא לא נכה,
אבל גם היא לא מצאה את הסיבה לעובדה השנייה שהטרידה אותי.
הידיים שלה מצולקות כל כך, והמבט מרוחק. היום היא יושבת לידי
וכותבת איתי את המכתב הזה. היא  בעצמה החליטה לוותר על מכתב,
היא מעדיפה שכל זכר לחייה יהיה מושמד.
ברגע שהמלה האחרונה תיכתב, אנחנו ניעלם ואז אולי יהיה לנו
עתיד.
אני אוהבת אותך אמא, זאת לא אשמתך. אלוהים, גם עלייך אני כבר
לא כועסת.
המכתב שחור לבן, בלי גוונים מיוחדים, חוץ מאשר אולי גוון עצוב,
קצת חבל שכך עברו החיים שלי.