[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוהנה טריי
/
לוויה

ביום שקברו את אבא שלי עוד הספקתי בבוקר ללכת לחדר כושר.
ההלוויה רק בשתים עשרה, ואת כל ההכנות תקתקתי יום קודם, מניחה
לאמא שלי לחגוג על הטרגדיה שלה, רק שלה, היא אומרת מיד, מעשנת
כאוות נפשה, עכשו כשהוא איננו לעשות לה פרצופים של מורת רוח עם
הדלקת הגפרור.
האח שלי, שהוא מנהל נורא גדול, מצלצל להגיד לי שאין לו זמן
לסדר את זה, שאני אדאג שחברה קדישא תדאג לסדר לו מקום ליד
השביל.
סידרתי.
אחרי המקלחת בחרתי את הטי שירט השחורה שהכי פחות אכפת לי ממנה
אבל בכל זאת היא גזורה יפה, יש לה מראה מתוק כזה צרפתי,
שרוולים שנגמרים בדיוק במקום הנכון בין המרפק לבין הכתף,
ובצווארון היא בדיוק חושפת את עצמות הבריח שלי שנשארו עוד
יפהפיות גם אחרי גיל שלושים ותשע.
פסלתי את הג'ינס. בכל זאת, לוויה.
איך ככה נהייתי קלה. איך אלף פעמים דמיינתי את הרגע הזה.
אלא מה? יש משפט כזה, מאוחר מדי, מעט מדי.
האם מוות יכול להיות מעט מדי.





הרדיו היה מתנגן במטבח, שירים עבריים, ואבא ואמא שלי היו
מדברים ביניהם באידיש, אולי סומכים על הרדיו, אולי אזניהם
ערלות ממילא לשקט הנורא שהיה אמור לפעפע אליהם מהחדר שלי, שם
חלון פתוח, עננים ורודים בשמיים, שבריר הבטחה שיש אפשרות אחרת,
הרחק מכאן.
המשפטים שלו היו נפתחים תמיד ב"זי".
"זי איז הזוי...".

ואז הקול שלו, חנוק מזעם, היה הולך ומתגבר בקרשנדו.
"זי" היתה מתכווצת בחדר שלה, מרחק אכסדרה ומסדרון קצרצר מן
המטבח, מנהרה כרויה אל העלבון המתגבש לעולמים בשפת הז'ארגון
העלובה, ככינויו של ביאליק.
"זי" הכירה ביאליק. היטב. הוא אפילו מצא חן בעיניה.
אבל נבט קטן של תוהו ובוהו היה מתחיל לכרסם לה בבטן כבר ב"זי"
השני.
וככה נולדה האבן בבטן על מנת שלא לעזוב.
לא בכלייה, לא במרה. סתם ככה, כללית, צפה בחלל הבטן קבועה.

אמא היתה מוחה, חרש, חלש, קטן, מבקש.
אחר כך היתה מתחילה לבכות או להתעצבן. בסוף היה נהיה שקט.
היא היתה קוראת לי לאכול, הוא היה יוצא מן המטבח כשאני מגיעה,
מפנה מבטו ממני.
את לא יוצאת הערב, היא היתה מודיעה לי בשפתיים קפוצות, מגישה
לי ארוחת ערב של עגבניה וגבינה לבנה וזיתים ושתי פרוסות לחם
קימל מרוחות בחמאה.
אמא היתה נותנת בי מבט כזה של איך תצליחי, רזה שכמוך, את לא
אוכלת כלום, ילדה רעה, שתי רגליים גפרורים, עננים שחורים
מתחשרים על שמייך, כמה נורא העצב בתוכך, כמה נכון הוא וצפוי,
והרי רק אני יכולה לשמור עלייך, ואיך תסתדרי.

אבל הסתדרתי בכל זאת.
ארבע פעמים ברבנות: שתיים לחופה, שתיים לגירושין. שני ילדים.
תשלומי מזונות, משכורת מקופת חולים, ואבא ואמא גם משלמים לי
פיצויים כל השנים, בלי לקרוא לזה בשם הנכון. ועכשו אחרי הלוויה
יהיה גם בונוס.
פה ושם גם מגיע איזה גבר. בדרך כלל הוא רוצה להכנס לצאת וללכת
הלאה. בדרך לפעמים אני רואה גם חו"ל. לא נורא.

האבן בבטן אתי, תודה. יצוקה מעננים ורודים ושירים עבריים ו"זי"
מבשר רעות במטבח. ועננה שחורה מתחשרת תדיר, אויב מבפנים, אבל
לפחות כזה שאפשר לסמוך עליו שאם תהיה צרה, הוא יהיה שם.



והיה כמובן הסיפור עם מיכאל.
אורנה חגגה ראשונה את יום ההולדת הארבע עשרה. היה יוני, ולא
הצלחנו להחליט אם לעשות דווקא מסיבה סלונית ולהסתכן במשפט
חברים בפני ועדת תרבות בצופים, או לעשות ערב ששי בצריף בחולצות
לבנות.
הימים צרבו בשמש של טרם קיץ, ונערים חדשים מבית ספר אחר, מעבר
להרי החושך של משולש גן רינה-שדרות ח"ן והמכולת של וינשטיין -
צבטו את הלב בהבטחה מטרידה.
בשלושה עשר לחודש נקבעה בסוף מסיבה סלונית.

אפילו מבטי התיעוב של אמא, שכוונו הפעם אל שמלת המיני הצמודה
שלי, לא הפרו לגמרי את ההתרגשות, לפחות לא עד סוף הדרך לקומה
הרביעית לדירה של אורנה. בלי מעלית.
ושם הוא היה. גבוה, מקסים, חדש חדש. מיכאל. אהבת חיי מזה
שבועיים רצוף.
אחר כך היה פול אנקה ותום ג'ונס ו-i am coming home והדירה
הקטנטנה של ההורים של אורנה שלא היו בבית התפקעה מרוב אנשים
וריחות של חולצות מעומלנות וסבון וסיגריות של ילדים נרגשים,
וכל הילדות צחקקו כשהוא שוב ושוב ושוב לקח אותי לslow ואני
ידעתי שהנה הגיע מה שאלוהים הבטיח לי משהייתי ילדה קטנה ואני
נסיכה הייתי ונסיכה אהיה וברור שבסוף בא בן המלך העשיר והיפה
ומכל הבנות בממלכה אני נבחרת להיות לו לאשה, וככה נכון וככה
צריך.
וכשהוא ביקש את מספר הטלפון שלי התפניתי אולי רק דקה אחת להגיד
תודה לאלוהים, ולשמיים הכחולים המובנים מאליהם של הקיץ ההוא.
ולא זכרתי שיש פיות רעות, שמחופשות לטובות, וההיפך.
אחר כך, בחצר של הבית המשותף שלנו, פיצלתי עשרות גבעולי דשא
מולו, עיניים כחולות, תלתלים חומים, משוכל רגליים. שעות.
חוברות החופש שלפני התיכון נחו לא נגועות על שולחן הפורמייקה
בחדר המעוצב שלי.
אבא היה כרגיל סר וזעף, ואמא מודאגת למה לא חזרתי בזמן לארוחת
הערב.

אבל לי היה את מיכאל.
וההבטחה שביום ההולדת הארבע עשרה שלי נלך ביחד לכל היום לים,
ליום כיף.
ניסע ביונייטד טורס, שיוצא כל שעה מככר המדינה, וככה נגיע עד
הרצליה, עד למלון המפואר ההוא, ומשם נרד לים.
ואז הגיע יום ההולדת הארבע עשרה שלי. יום רביעי, בוקר, שמש,
שטיחים נפרשים על מעקות המרפסות ממול, נכונים להחבט בידי עקרות
בית ששיערן במטפחת.
זגג, סוס ועגלה עם אבטיחים. אבטיח, אדום ומתוק, על הסכין היום.
ואלטע זאכן.

ואני עמדתי ללכת עם מיכאל לים של הרצליה.
שזופה, ביקיני צהוב, סל הקש שלי, תפוח, כסף לאוטובוס יונייטד,
מגבת.
כשהוא צלצל, בעשר בבוקר, עמדתי להתפקע מרוב התרגשות.
ורצתי לדלת.
אבא עוד לא הלך בבוקר ההוא לעבודה. ואבא פתח את הדלת לפני.
מיכאל עמד שם, מתוק, גבוה, נרגש, תלתלים חומים, עיניים כחולות.

שלום, בוקר טוב, מזל טוב,
ופתאום היה לאבא קצף על השפתיים, ומבט שלא ראיתי מימי.
"תלך מפה" הוא אמר לו. "תלך מפה, ואל תעיז לחזור הנה לעולם."
ומיכאל הלך.
ולא חזר.
ואבא נשאר.   ולא נתן לאף אחד להתקרב. לפחות לא כשהוא ראה.
ובסוף, כשהלך גם הוא, עשרים וחמש שנים אחרי כן - כבר לא
כעסתי.



היתה פעם אחת, שישב מולי בקופת חולים, כבר היה בפנסיה, היה
מתנהל מאוד לאט, בקושי הלך, עשיתי לו פרוטקציה, שייכנס בלי
מספר.
קיפלתי לו את הניירות של הבדיקות שלו לתוך מעטפה, דחפתי לו
ליד, ופתאום הוא הרים את הראש שלו והסתכל בי.
לא שמתי לב אף פעם שיש לו עיניים חומות, ושהוא כבר כמה זמן
מסתובב בלי משקפיים.
את יודעת, אמר- אני אולי לא הייתי אבא כל כך בסדר.
עזוב, אבא, הכל בסדר. היית בסדר גמור. אין לי לזה זמן עכשו. יש
בתור מלא חולים.



אז מלא אנשים הגיעו, וכולם חיבקו ונשקו, והפרחים הלבנים שהיו
לי ביד החמיאו מן הסתם למראה השחור הכללי.
רציתי נורא לשאול אחר כך את גבי איך נראיתי, אבל ויתרתי.
אבא בטוח לא היה אוהב את זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אומרים כוס
אבאש'ך ואם
אומרים כוס סבא
ש'ך זה נשמע
אותו דבר.




כוס אמק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/09 6:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוהנה טריי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה