רשמים מקו מאה ושישים.
שעת בוקר קרירה,
אני נוסע על כביש עקלקל בדרך לחברון,
האוטובוס הומה עד אפס מקום,
חיילים, מתנחלים,
אל החלון דבוקות טיפות רבות של בכי המסרבות להיתלש להן הלאה,
הן שם ומבעדם אני יכול להבחין בבירור מדוע הן זולגות בלי סוף,
חומות של אספלט משני צידי האוטובוס מלווים אותו לכל אורך
הנסיעה
ומאחורי החרכים מבצבצים להם הרים עירומים והרים לבושים
העירומים שולחים לי רמז אודות הארץ שהייתה כאן לפני שנים רבות,
הרים ירקרקים, מחווירים, מעוטרים בטראסות לכל היקפם,
עשירים בגפנים מטופחים, כל גפן ישובה על תיל,
שנמתחה והוצבה במיוחד בשבילו בידי בעליו,
כל טראסה מורכבת מאלפי אבנים,
שהונחו אחת אחת כמעשה ידי אומן, בועל האדמה
ארץ ישראל איננה שחצנית, איננה מתגנדרת בג'ונגל טרופי,
איננה אקזוטית ואיננה זוהרת, אולם מתוך הדלות עולה תפארתה,
ההרים הלבושים לעומת זאת עמוסי בניין,
משהו רע קרה כאן, האספלט כאן יצא מכלל שליטה,
ילדים משחקים יחפים בין קופסאות שימורים חלודות בכדור מרופט,
ישיש עיוור רוכב על חמורו עם גזם וענפים להסקה,
קדרים,
סטטים,
אביונים,
צדיקים,
פושעים,
אני נרדם לשעה קלה,
מתעורר לקול הדלתות האוטובוס,
מוצא עצמי עומד בין טלטליות וערמות של פסולת של בסיס צבאי,
למולי גדרות תייל אינסופיות, ובתים עם גגות כתומים שמסנוורים
את עיני מרוב כיעור גס ואלים,
מעברו האחד של האופק עד עברו השני אני רואה כפרים ועוד כפרים,
כמו בשרשרת אינסופית של קווי אספלט מתמשכים והולכים אל תוך
הגבעות,
אני יכול לחוש את הכאב,
"What have they done to the Earth?
What have they done to our fair sister?
Ravaged and plundered and ripped her and bit her
Stuck her with knives in the side of the dawn
And tied her with fences
And dragged her down"
דומיה בקהל, קתרזיס.
אני מדליק סיגריה,
מכניס את המחסנית אל המקום שלשמו היא נוצרה
ממלמל לעצמי בנימה משיחית כאילו שזה עתה מוניתי לסגנו של בורא
עולם:
'אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים'.
