כשהייתי מטפסת על העץ הגדול בחצר,
לא הרגשתי ילדה כפי שאני מרגישה עכשיו.
הילדות שלך מתפרשת על חתך רוחב כה משונה,
והוא עוטף אותך כשרשרת וחונק אותך בכל פעם שמתחשק לו להגיח.

אני מתאמצת בכדי להיזכר בכמה רגעי ילדות, ומתקשה.
אומנם, לא עברו שנים רבות מאז, ובכל זאת,
נראה כי העולם שלי התפצל לכמה כדורים,
והכדור בו כל זיכרונות הילדות היו בו,
פשוט התגלגל מתחת לשידה שהשארתי ברחוב כשעברתי דירה.
(אני רצה בחצר, קופצת, אולי משהו ייפול עליי מבין העצים).

כל הזמן אני מחפשת שקט ושלווה.
עכשיו שעות הדמדומים משתלטות לי על המחשבות
ועוטפות אותן בנייר רך לנחיתה,
ולכן אין בי מוטיבציה, או לחילופין - עייפות,
ושום דבר חדש לא נולד אצלי או מתפתח בבטן,
עושה ממני אימא מחשבות.

אני חוצה את הרחוב ורואה ילדים קטנים מתנדנדים ומתגנדרים
בבגדים קטנים של בובות,
ומקנאה, בקווים החלשים והרכים שהם רואים בין אובייקט -
לאובייקט,
וכמה הייתי רוצה שאצלי הקווים יהיו מטושטשים,
ולא איאלץ ללחוץ בכוח בכל פעם שאני רוצה לגעת במשהו.