שיום אחד בחיים שלך תרגיש.

תרגיש כועס, תרגיש עצוב, מדברים טיפשיים כמו חור בתחתונים
או קופסאת סיגריות שנגמרה בדיוק ביום שישי בצהריים.
שתרגיש שאתה ממש לא רוצה שינצחו אותך הפעם,
שתרגיש פחד, אבל פחד אמיתי, ממשטרה או בית קברות
או אפילו ממשהו יותר מפחיד.
שתרגיש לא אקטואלי, לא שייך לכפר,
שתרגיש שחג סביבך הליקופטר, רק סביבך,
שלא תדע בביטחון גמור אם יהיה מחר.

שתהייה מתוסכל, כמו הורים של תינוק שעוד לא למד ללכת
ומחר כבר כיתה א'
שתיפול ושירד לך דם, המון דם. שתיבהל.
שלא תצליח במעשה יידיך, שלא תשיג תוצאות.
שלא תראה אור יום, שלא תבדיל בין מציאות או חלום
שכולם ישלו אותך שטוב לך ושבעצם הכל זה רק בראש שלך.

שלא תצליח להבין מה החכמים אומרים
ומה החברה רוצה.
שכולם יתקדמו ואתה לא תבין את השפה.
שתהיה פתאום הפסקת חשמל בדיוק כשתקבל את הגיטרה החדשה
שלא יהיה ולו מטוס אחד בלבד, כשתגיע בזמן לשדה התעופה.
שלא תהיה לך אפילו אלפית השניה של תהילה
שלעולם לא תגיע השעה שלך.

שתרגיש שאף אחד לא מעיף עלייך מבט ברחוב,
שתרגיש שאין לך זכות מכנס קצר ללבוש
שתרגיש כאילו יש לך אות קין על המצח
או שדרכת על חרא.
שלא תצליח לחשוב לבד, שתרעד.
שתרגיש שאתה צריך רופא דחוף ואתה לא זוכר את המספר חירום.
שתהייה כמה לאהבה או כל סיפוק מיידי אחר ולא תשקוט.
שלא יהיה לך יותר אף פעם בחיים ג'וינט.

שתלך יחף כי אין לך כסף לנעליים ותדרוך על קוץ.
שיחדור עמוק וייצא דרך הצד השני של הכף רגל.
שתראה איך אונסים את אחותך ושזה לא יהיה נעים
שיוציאו אותך משלוותך בבוקר, כל בוקר, הציפורים.

שתרגיש יום אחד בחיים שלך, ואז תחזור לעצמך.