היית בא אליה, אל שכנתי
זוכרת היטב את הרגע,
היה חושך בחוץ וחורף בפנים.
באח זהרו פניך ומילותיך כמו חיזקו את הלהבות
כי הן פצפצו כאומרות דבריי הסכמה.
הכל מסכימים עמך.
משתחווים,
ואתה מעמדך אשר ביקשת ליצור בעצם כליצן החצר.
או אל?
כי הרשית לה לטמון בך את פתקיה.
והיא מהסוג הזה שלא מרבה לכתוב פתקים.
ששומר הכל בפנים.
באת אליה, להרגיע את מכאובה והיא כלל לא מתלוננת
ואני זו שמן העזרה השנייה כמעט מצטרדת
ושואלת את עצמי הלא תשמע?
את כאבי מלא החדות והכעס וההשפלה והעוצמה?
האם זעקתי פחותת משמעות
האם לתלות בך תקוות יהיה זה שוב טעות?
אלף חברים לך מקשיבים, ואתה נואם
כמו היית העופר הכי גבוה מבין כל המצוקים
מפקד ומחייך ומצטנע ומצטנף
אף פעם לא חשבתי שאלוהים בעצם יחף.


                               .


                                          "את שאהבה נפשי"