"נימי, אם היית מתחיל לעלות במדרגות, ועולה בהן במשך חצי שעה
בלי להגיע לסופן, האם היית עוצר וחוזר חזרה כי אולי אין להן
סוף או ממשיך אל הלא נודע?", שאלה הילה לאחר שלקחה שאיפה קצרה
מהג'וינט. "אני מניח שהייתי חוזר, מה היה רע לי למטה? היה איזה
שלט למקום טוב יותר שאליו מובילות המדרגות?", השיב לה נמרוד
ועצם את עיניו. "לא, לא היה שום שלט, סתם, מדרגות. אני חושבת
שאני הייתי ממשיכה לעלות, כי נראה לי שרק למקום ממש מעניין
יהיו מדרגות כל כך ארוכות", הילה כיבתה את הסיגריה אבל לא מעכה
אותה, כי נשאר בה עוד קצת חומר. "לא טוב לך איתי", נאנח נמרוד
והפנה את גבו להילה. "נכון", אמרה הילה והתרוממה משכיבה אל
ברכיה, נותנת לשמיכה ליפול מעליה, חושפת את גופה הערום, "בגלל
זה אני פה איתך, שוכבת איתך, כל לילה". "אולי את מזוכיסטית?
אני לא אתפלא, את הרי אוהבת את זה אלים לפעמים", זרק נמרוד אבל
מיד אחר-כך הצטער על שפתח את פיו. "אתה פשוט חתיכת אפס", הילה
התחילה להתלבש, "כל היום אתה ישן, מזדיין ומעשן, חי על חשבון
הירושה שקיבלת מהורים ששנאת. אני איתך, מנסה שתעשה עם עצמך
משהו וכל מה שאתה עושה זה להתלונן", הילה צועקת בזמן שהיא
מחפשת את החזיה שלה. "את רואה, לא טוב לך איתי", אמר נמרוד
והלך להשתין. "אתה מתנהג ככה כי אתה יודע שאחזור, כי אני תמיד
חוזרת, אבל זהו, נגמר, אני אמצא את החזיה שלי ולא תראה אותי
יותר לעולם", היא המשיכה לצרוח ולחפש. "את לא הולכת לשום
מקום", לחש נמרוד בקול דרמטי וחייך, "אני יודע איפה החזיה
שלך". "איפה היא?", הילה דרשה. "אני מוכן להגיד לך, אבל תצטרכי
לעשות משהו בשבילי". "מה?", הילה רטנה. "תורידי את התחתונים
האלה ובואי אליי", נמרוד חייך, "אני רוצה להגיד לך מקרוב".
הילה הביטה בו במבט סלחני, הורידה את התחתונים ועלתה עליו.
"זרקת אותה קודם מהחלון כששכבנו", שניהם התחילו לצחוק, "עכשיו,
תדליקי את הג'וינט". "נימי, נדמה לי שהגעתי לקצה המדרגות",
לחשה הילה ושאפה את העשן המתוק אל ראותיה.