שמעתי אותה מטפסת במדרגות מהרגע שהיא נכנסה אל הבניין.
הצעדים הכבדים, הייחודים לה הסתננו מבעד לדלת והתפשטו בחלל
הסלון כהד איום ונורא. השעה הייתה רק אחת.
  לאט, לאט, הצעדים התקרבו אליי, קולם מתגבר, מתרסק אל תוך
אוזניי ואז לפתע, פסק בבת אחת. לשבריר שנייה, חשבתי שהכול היה
הזיה. אני לבד, תמיד הייתי לבד, היא לא כאן, היא תבוא מאוחר.
וכמעט שכנעתי את עצמי בכך כאשר קול רשרוש מתכתי נשמע ואני
חזרתי אל השגרה, אל המציאות, אל חיי.
  כאשר הדלת נפתחה, אלומת אור קלושה, שהצליחה לחדור מבעד
לתריס המוגף, נפלה על פניה והאירה אותן בעוצמה אכזרית. לפתע,
נגלו מולי כל הדברים שרציתי כל כך להסתיר. הקמטים הארוכים,
הרחבים כמו גלי הים שחרצו את מצחה, העיניים הקטנות שמצמצו
לעברי בכאב ובתקווה, הלחיים הנפולות שנכנעו כבר מזמן לכוח
הכבידה והחיוך העקום והקטן והנבוך שלא ידע מה הוא בדיוק ומה
עליו לעשות. והיא הייתה רק בת ארבעים ושלוש.
  היא התיישבה מולי על הספה ונאנחה אנחה ארוכה, אנחה מושכת
זמן. היא הישירה את מבטה אליי ואני הרגשתי את עצמי נכנסת לתוך
המערבולת שהסתחררה מאחורי העיניים שלה. שם, ראיתי את ההשפלה
וחוסר האונים, העצב והכעס והעצבים. שוב היא פוטרה. היא לא
הייתה צריכה לומר לי דבר כי אני כבר ידעתי מה קרה. ההוא תפס
עליה קריזה, ההיא לכלכה עליה בלי רחמים, זאתי שמה לה רגל,
כמובן, עשתה הכול בכוונה והיא שתקה, שתקה כמו דג כי היא טובה,
טובה יותר מדי.
  אחר הצהריים התנהל בשתיקה. היא הסתגרה בחדרה ואני העמדתי
פנים שהיא לא נמצאת בבית בכלל. שטפתי את הכלים שלי ושל אורח
אלמוני, שפשפתי את כל הלכלוך ואת כל הזוהמה ובכל זאת, הם חזרו,
הם אף פעם לא נעלמו.
  פתאום, טיפת מים זעירה צנחה על רגלי החשופה. בשנייה אחת,
הכול השתנה. עורי היבש והגס התרענן מייד, האש שבערה בתוכי
כבתה, ראשי כבר לא קדח, לאורך כל גופי חלפה צמרמורת, צמרמורת
נעימה, צמרמורת של שלווה שנמשכה רק רגע בודד אחד, רגע בו לא
היה קיים עוד אדם, עוד עולם, רק אני ואני בלבד. ממרחקים, הגיעו
אל אוזניי קולות עמומים של בכי על העתיד הקרב ובא. אבל אני לא
נתתי להם להיכנס. הוצאתי אותם לבחוץ, לחדר המדרגות כי ברגע
ההוא...
  הכול היה מושלם.