תוהה אני לפעמים, מה היה קורה אילולא נורה החץ ההוא באותו זמן
ומקום. מה היה קורה אם מעולם לא הייתי מוצא את מאט בצוק
הצופים? מה היה קורה אם אותה עלפית אבודה הייתה נתקלת באנושיים
אחרים חוץ מאיתנו? האם אויבינו היו צדים אותנו בנפרד, בזה אחר
זה, עד אשר היינו שוכבים באיזו שוחה עם גרון משוסף? האם היינו
תועים אבודים ביער האומלל, בלי אפשרות לחזור הביתה, וגוועים
ברעב? האם היינו מצליחים לברוח בנפרד, ונפגשים באסטלון סיטי או
בכל מקום אחר? האם הדברים היו מתגלגלים כמות שהם, כגורל
בלתי-נמנע, גם בלי אותו חץ?
תהיות כאלה הם בזבוז זמן. הדברים קרו כפי שקרו, וככה זה.
אישה חכמה אמרה לי שחץ אחד יכול לשנות את ההיסטוריה כולה. אני
יודע שזה אפשרי, ולו רק משום שראיתי את זה קורה.

מגף בעטה במאט ברכות. הוא מלמל מתוך שינה. "אבל היום אין
בית-ספר."
המגף בעט בכוח רב יותר. מאט התעורר וראה צללית שחורה מעליו.
הוא התגלגל מהשמיכות במהירות והיה כבר על רגליו בטרם זיהה את
הדמות בגלימה השחורה.
"אידיוט!" צעק עליו ג'יי.
"ג'יי?" בהה מאט באי-אמון.
"איפה היית?" חקר הקוסם. "אתה יודע שאימא משתגעת בגללך. היא
חושבת שנחטפת, והנה אני מוצא אותך פה, ב... בטיול מחנאות!!!"
ג'יי החווה בידו על השמיכה והמדורה הדועכת.
"אני יכול להסביר, ג'יי." אמר מאט.
"מה יש להסביר? הא? מה יש להסביר?!" צעק ג'יי. "ארוז את
הדברים! אתה חוזר הביתה!"
"אבל ג'יי-"
"בלי אבל, מאט!"
"תפסיק עם ההטפות ותקשיב לי רגע, ג'יי." אמר הנסיך. "מישהו גנב
משהו חשוב מהארמון, והוא נמצא איפשהו ביער הזה-"
"זו לא הבעיה שלך! וגם לא שלי! אנחנו חוזרים הביתה! עכשיו!"
"אתה לא מקשיב לי, ג'יי. גורלה של אסטלון תלוי בחפץ הזה."
"גורלה של אסטלון תלוי בהימצאות יורש-העצר בחתיכה אחת
ובהישג-יד." טען ג'יי כנגדו.
"אני לא חוזר עד שאני מוצא את זה!" קרא מאט בלהט.
"לעזאזל, מאט. תפסיק עם ההצגות. לא עוזר לך להיות אביר קשוח
עכשיו."
"זו לא הצגה!" קרא מאט. "מישהו רצח את גאנט, וניסה גם להגיע
לאבא שלי, רק בשביל להגיע לדבר הזה!"
"והאביר האמיץ מתיאס רכב כדי להשיב את האבידה?" רשף ג'יי.
"כמה אתה יכול להיות מטומטם?! לא חשבת שאולי, אולי צריך
להודיע לאימא?!"
"הוא חמק החוצה! לא היה זמן!"
"לא משנה עכשיו. ארוז ונראה מה עושים עם זה בבית."
"למה?" התריס מאט. "למה אנחנו לא יכולים לחפש את הדבר הזה
ביחד?"
"אתה צוחק, נכון?" לעג הקוסם. "ממתי אתה יכול בכלל לשרוד באמצע
שום-מקום, שלא לדבר על לחפש חפץ קסום בכזה יער."
"אל תפקפק בי, ג'יי. הסתדרתי יפה מאוד עד עכשיו גם בלעדיך."
"יפה מאוד. עכשיו ארוז."
"לא." הטיח מאט.
"מה אמרת?!"
"אמרתי לא! אנחנו לא ילדים, ג'יי. אני נסיך אסטלון! אתה לא
אבא שלי ולא אמא שלי ואתה לא יכול להגיד לי מה לעשות! אתה סתם
ממזר!!!" פניו של מאט האדימו מכעס אצור. הוא רצה לומר זאת כבר
שנים, וסוף סוף זה יצא.
ג'יי היה המום לרגע ארוך. "איך קראת לי?" סינן באיבה לבסוף.
"ממזר!"
ללא אזהרה, הקוסם השליך את מטהו והתנפל על אחיו החורג
באגרופים. הנסיך לא היסס להחזיר לו, ועד מהרה עברו השניים
להתגוששות מלוכלכת. הם היכו; הם קיללו; הם הפילו אחד את השני
על הקרקע וזרקו אחד את השני על עצים. "חמור" עצמו קם ופסע
הצידה כדי לתת להם מקום. אף שמאט נראה כחזק יותר במבט ראשון,
גם לג'יי היו שרירים תחת הגלימה העבה - והוא זעם אף יותר ממאט.

אבל כאשר אחזו זה בצווארו של זה סמוך לאלון גדול היה זה מאט
ששמע ראשון את השריקה. הוא הטיח עצמו בקוסם והפיל אותו לקרקע,
ובתוך כך שמע את החץ נתקע בגזע העץ.
הם נפרדו מיד ובתוך כך אספו במהירות את כלי נשקם: מאט עם החרב
האדומה, ג'יי עם מטה עוף-החול. חץ נוסף נשלח אל ג'יי, ועוד אחד
אל מאט, כמעט בו-זמנית. הם תפסו במהירות מחסה, ג'יי מאחורי סלע
ומאט מאחורי גזע עץ. ג'יי כיוון את המטה וירה מספר כדורי אור
אל תוך היער. הם התנפצו על עצים בלבד. החצים עדיין הגיעו, אבל
נדמה כאילו הגיעו מכיוונים שונים של קרחת היער, מכריחים אותם
לנוע ממחסה למחסה.
"אתה רואה מישהו מהקשתים?" שאל את מאט. "יש ארבעה לפחות, אני
מעריך."
"רגע- הנה!" מאט רץ כמה מטרים לתוך היער אחרי דמות מטושטשת
עם שיער אדמוני, רק כדי למעוד ברגע הבא על רגל שלוחה. הדמות
תפסה אותו בכוח בצווארו ביד אחת עוד בטרם נפל, וביד השניה
החזיקה סכין. "אל תזוז." אמרה האישה באוזנו באסטלית במבטא
לא-מוכר. קולה לא היה בלתי-נעים, אך ריח-הפה שלה היה מבאיש.
"מצאת אותם?" שאל ג'יי, ואז הבחין בנסיך ובשובה שלו, יוצאים
מצללי העצים. היא הייתה נערה גבוהה ורזה בעלת שיער אדמוני
פרוע, עיניה היו רדופות פחד וטירוף. עורה היה חיוור ומנומש -
מתחת לכל העפר והזמורות שדבקו בה. היא לבשה רק קרעי שמלה
שהסתירו את חזה ואת אזור חלציה. על גבה הייתה חגורה אשפת חצים.
אבל אוזניה - אוזניה היו מחודדות ומאורכות. היא לא הייתה
אנושית.
והיא חשפה שיניים לעבר ג'יי.
ג'יי כיוון אליה את הנשק.
"זרוק נשק שלך," אמרה העלפית במבטא כבד. "או שהוא מת."
"שחררי את האיש הזה ואולי אשקול לתת לך לחיות." השיב ג'יי.
"ג'יי, מה אתה עושה?" שאל מאט.
"היא מתכוונת להרוג אותך בכל מקרה." אמר ג'יי. "זה מקרה
קלאסי."
"זה מעודד." אמר מאט.
"שתוק!" נהמה העלפית, שכנראה לא הבינה לגמרי את חילופי הדברים.
"אתה זורק נשק עכשיו, פרא. קוסמים לא עושים עליי רושם."
"תסתכלי במראה לפני שתדברי על רושם, ילדת טבע." השיב ג'יי.
"צומח לך עץ אדר על הראש."
"לעג לי ככל שתרצה, קוסם. אני יודעת שמטה גדול שלך רק פיצוי
לקטן שלך במכנסיים." אפילו בניסוח עילג, היא ידעה שהבדיחה הזו
העליבה את ג'יי - בעיקר כיוון שפלט כדור אור בשוגג אל עץ קרוב.

"אכפת לכם?!" קרא מאט. "אני בסכנת חיים כאן ואתם מריצים
בדיחות!"
"שתוק!" הורו לו שניהם.
"שחררי את אחי." הורה ג'יי בעיקשות.
"זרוק נשק." הורתה העלפית בעיקשות דומה.
"אני אירה." איים ג'יי.
"אתה מה?!" זעק מאט.
"שתוק!" הורו שנית הקוסם והעלפית.
"נשק. זרוק." חזרה העלפית.
"את ביקשת את זה." חשף ג'יי שיניים ומלמל דבר-מה.
"ג'יי, לא!" זעק הנסיך, אבל כדור האור היה כבר בדרכו אל מאט
ושובתו. היא התגלגלה הצידה במהירות והתחמקה, אבל מאט היה איטי
מדי. הוא התכונן לכאב צורב, אבל כל שכדור האור עשה היה אור
גדול ומסנוור מול עיניו.
שלאחריו הוא לא ראה דבר.
הוא שמע את אחיו צורח בכאב ברגע הבא ואז משתתק, ולאחר מספר
רגעים נוספים הוא שמע קול תרמיל נזרק על גבו של סוס ואת "חמור"
צוהל. "על רגליים, אביר!" פקדה עליו העלפית באסטלית העילגת
שלה. "עלה על הסוס!"
"אני עיוור!" זעק מאט.
"לא אכפת לי! עלה עליו!"
מאט נאבק למצוא את המושכות בידיו ואז מישש את המשוורת. עדיין,
לקח לו כמה ניסיונות כדי לעלות על הרמך האציל, שוודאי היה
מבולבל למדי. הוא חשב לדרבן את סוסו ולברוח - בתקווה שהסוס
עצמו לא ימעד על דבר במנוסה - אך ברגע ששם את ישבנו על האוכף
חש משקל מאחוריו וסכין חדשה על צווארו. ידה השניה השתלחה מעבר
לירכו, והוא הניח שהחזיקה במושכות הסוס כדי לכוונו. "קח אותנו
מכאן." פקדה.
מאט נאנח ודרבן את סוסו.

הוא לא שתק לרגע.
בשעה שרכבו השבוי הטרי של קייט לא הפסיק להשתפך בפניה ולספר לה
- כך היה נדמה משפת האנושיים הגסה שבפיו - את סיפור מסעו עד
לכאן. היא לא הבינה הרבה, אבל היא חשדה שהוא רק מנסה להסיח את
דעתה כדי לברוח, או לנסות לשכנע אותה ברטינות. ממה שהיא הבינה,
הוא היה נסיך, הוא יצא מאסטלון סיטי כדי לחפש משהו שנגנב
מהארמון שלו שהיה מאוד חשוב אבל הוא לא ידע מה זה - ואף אחד
אחר לא ראה בעין יפה את זה שהנסיך יוצא להחזיר את הדבר הזה, לא
משפחתו ולא המכשפה המרשעת שנתקל בה בדרך. קייט חשבה שזה מטופש
מאוד ללכת לרדוף אחר משהו שאינך יודע מהו, אבל היא לא העזה
להעיר זאת לנסיך הנרגן. היא לא יכלה להראות לו שהיא מתעניינת.

לפתע הוא נחרד ממשהו והחל למנות דבר-מה על אצבעותיו. "החוזה!"
קרא הנסיך. "בשם יוניס! החוזה שגהאנה נתנה לי! הוא נגמר היום!"
ואז פנה אליה. "אבל זה לא משנה, נכון? הרגת אותו כבר."
קייט המשיכה לשתוק.
"זה בסדר. אל תעני לי." אמר האיש. "הוא עולה לי על העצבים -
עלה לי... על העצבים... לעיתים קרובות, אבל הוא היה אדם טוב,
ואת תקעת בו סכין."
קייט הבינה לבסוף שהוא מאשים אותה ברצח הקוסם. "לא הרגתי את
קוסם." אמרה.
"מה עשית לו אז?"
"סכין שלי פגעה לו בכתף. הוא נופל."
"ועזבת אותו שם?!"
"הוא מג אפל." אמרה קייט. "הוא ראוי למות."
"אחי? מג אפל?" נזעק הנסיך. "הוא לא מג אפל! הוא הורג מגים
אפלים!"
"אני לא מאמין." טענה קייט באסטלית העילגת שלה.
"אנחנו חייבים לחזור אחורה!"
"אתה שוכח מקום שלך!" נהמה קייט והידקה את שבר החרב לצווארו.
"אז לפחות נעצור. בבקשה. הסוס שלי צריך לנוח. אנחנו דוהרים כבר
שעה וחצי לפחות. את לא רעבה?"
היא שתקה.
"אנחנו נצטרך לעצור ולאכול מתישהו. אני בטוח שגם בני מינך - מי
שהם לא יהיו-"
"עלפים." תיקנה ברוגז.
"אני בטוח שאתם אוכלים." חזר.
בטנה המקרקרת הסגירה אותה, בתזמון מושלם.
"ידעתי!" חייך בניצחון.
"אתה מדבר בזמן שאתה אוכל?"
"ובכן, לא." אמר הנסיך. "אני לא יכול לומר שום דבר ברור כשיש
לי משהו בפה-"
"נהדר." אמרה קייט. "עכשיו אפשר לעצור."
"רגע אחד," אמר הנסיך. "את רומזת שאני מדבר יותר מדי?"

"ובכן, ובכן." אמרה אישה זקנה, קולה צרוד מעישון מקטרת. "נראה
כאילו הנער הצליח לבצע את המשימה שלו. חלקית, לפחות."
ג'יי מצמץ בעיניו אל הטשטוש הכהה שהסתיר את השמים המעוננים.
הוא כנראה איבד את ההכרה אחרי שחטף את הסכין. כאב פעם בכתפו
השמאלית. הוא תהה כמה זמן איבד במרדף אחר מאט כאשר שכב
מחוסר-הכרה. דקות? שעות?
"השעינו אותו כנגד עץ או משהו. אני כבר לא צעירה, ואיני מוכנה
להתכופף אליו." הורתה הדמות למישהו.
"כן, הגבירה." אמרו שני אנשים ותפסו בשני בתי שחיו. ג'יי לא
הצליח להחניק צעקה כאשר כתפו איימה להרוג אותו. בזווית עינו
ראה את ניצב העץ של הסכין, אשר צמחה מן הכתף המיוסרת.
"אני מקיפה את עצמי באידיוטים." אמרה הדמות באכזבה. אולם היא
לא הורתה להם להפסיק, והם גררו אותו כל הדרך אל גזע העץ הקרוב
ביותר - בכאב מצמית. הוא יכל להרגיש את הסכין זזה בין מפרק
הכתף לעצם הבריח שלו.
הוא עדיין גנח כאשר ניגשה אליו שוב. דמותה הייתה יותר ברורה;
הייתה זו אישה זקנה ומקומטת, רחבת-גוף וכהת-עור. שיערה היה
אפרפר ודמה מעט לקורי עכביש, וחיוכה היה רצוף שיניים צהובות
ועקומות. הוא כמעט התאכזב לגלות שאין על אפה יבלות כלל.
"זה המטה שלך?" האנשים שצייתו לה הביאו לה את מטה עוף-החול
שלו. הוא לא ענה לה, ותחת זאת נתן מבט בקהל הקטן. הוא ראה
לפחות עוד שישה אנשים מביטים בו מאחורי הזקנה, כולם נראו
כבריונים חסונים, לבושים בבגדים עירוניים. הוא הניח שהיו עוד
שלא ראה. אם הכאב בכתף יפסיק, אולי יוכל להפתיע אותם, לחטוף את
המטה שלו וליצור איזשהו ענן עשן שיסתיר את הבריחה שלו.
במקום לשאול שוב, היא לקחה את המטה ביד אחת, סימנה לאחד
מהאנשים שלה שיחזיק את הקוסם והוציאה בידה השניה את סכינה של
העלפית בתנועה חלקה. צרחותיו מילאו את היער, וזרנוק קטן
ובלתי-חינני של דם פרץ מפצעו. החוקרת כיוונה את המטה אל הכתף
ולחששה משהו. עיני הפנינה של עוף-החול דלקו לפתע. וג'יי החל
להרגיש חמימות ורוגע פושטת בגופו. הוא הרגיש, בעקצוצים קלים,
את הפצע העמוק שבכתפו נסגר ומתאחה אט-אט. הוא היה שבוי בידי
מכשפה. זה הולך להכפיל את סיכויי הבריחה כנגדו. אבל אם תספיק
לאחות לו את הכתף, אולי אפילו יצליח.
"נניח שזה שלך." אמרה החוקרת. "זה יאמר לי שהנך קוסם שידוע
בתור ג'יי מקאליסטר."
ג'יי שתק.
"לאחרונה שמעתי שאתה נידון למוות... נמלט ומבוקש על ידי גילדת
הקוסמים. נאמר לי שברחת ממעצר... מתוך צינוק נעול וחסין-קסם."

ג'יי שתק שוב.
"לא באתי לעצור אותך, מקאליסטר. תירגע. אני רק צריכה לשאול כמה
שאלות."
ג'יי שתק שוב.
"נוכל לעשות את זה בדרך הקלה או בדרך הקשה." אמרה החוקרת.
"מי ייתן וקית'אן ישרוף אותך." הטיח ג'יי.
מיד חש את הכאב המצמית חוזר לכתפו. הוא צרח שוב.
"זו לדוגמה, לא הייתה תשובה טובה." אמרה הזקנה בחביבות ולחשה
משהו. הכאב פסק.
"ומה תרצי לדעת?" שאל ג'יי במשטמה. אגל זיעה זלג באיטיות
מרגיזה על רקתו.
"אני רוצה לדעת, ג'יי מקאליסטר, אם בגדת בגילדה לטובת הארגון
של איקרוס, כפי שנטען במשפט שלך, מדוע איקרוס שכר אותי להרוג
אותך?"

ראייתו של מאט שבה אליו לאט-לאט. בהתחלה הוא הצליח לראות רק
אורות חזקים - אם הישיר מבטו אל השמש מבין העלים - אבל אחר כך
הצליח לראות צבעים, ועכשיו גם צורות מטושטשות. הוא ניסה שלא
להסגיר את עצמו, אבל זה לא היה קשה. החוטפת הפראית שלו הייתה
מרוכזת כל-כולה בנרתיק בו שמר מאט את הצידה שלו - כיכרות לחם
וגבינה, וכמה פירות. הם ישבו על גזע עץ ששכב על הדרך לאחר
שקרס, מרחק שני צעדים זה מזה. החרב שלו נחה על ידה מהצד השני,
עדיין בנדן הקיאנזי המשובח, והקשת שלה הייתה בהישג-ידה גם כן.
מאט היסס לנסות לברוח; גם אם לא ינוקב בחצים, ריצת האמוק שלו
בעיוורון הנוכחי יכולה לגרום לו למעוד על איזשהו שורש - ואם לא
ישבור את מפרקתו באותו רגע העלפית תשיג אותו והוא יחזור לאותה
נקודה.
היא לא אכלה את האוכל - היא טרפה אותו. הנסיך היה מורגל לשבי
בידי גורם כזה או אחר, אבל הוא לא תכנן להישאר חטוף עוד זמן
רב; הוא התכווץ כאשר ראה את האספקה שלו מידלדלת בהתמדה. היא לא
אכלה ארוחה הגונה מזה כמה ימים; אבל מצד שני, הוא ידע שלא יוכל
למצוא מקום לקנות אוכל, כי יער האובות היה נטול ישובים.
לפחות ישובים אנושיים.
ועדיין, אם הייתה חלק מקבוצה, היא הייתה לוקחת אותו למחנה
כלשהו ולא לאמצע שום-מקום. הם רכבו כבר שלוש שעות. חינוכו של
מאט, ממיטב הגנרלים והאבירים באסטלון, אמר לו שנהוג לשלוח
צופים לסרוק את השטח סביב המחנה בשטח לא-ידידותי; אך מן הסתם,
כל הצופים יקפידו להישאר בטווח של פחות מחצי יום הליכה. מאט
הסיק שאם לא הסתובבו במעגלים, הם כיסו יותר מן השטח הזה ברכיבה
על "חמור". בגדיה היו קרועים, אם היו אלה מדים כלל; הקשת ואשפת
החצים נראו מקצועיים מספיק כדי שמאט יחשוב שלא עשתה אותם לבד,
כך שהיא השיגה אותם מאיזשהו ספק. העיצוב גם לא נראה אסטלי,
אבל זה עלה בקנה אחד עם היותה זרה, לא רק לאסטלון, אלא גם
לעולם האנושי.
היא הייתה אבודה. היא הייתה נואשת. היא הייתה לבד. גל של רחמים
עלה במאט למראה הנערה המוזנחת, לא-אנושית ככל שתהיה, בעוד היא
כילתה את המלאי שלו.
לבסוף מאט הרשה לעצמו לדבר. "את מתכוונת לסיים את הכל?"
"מממ?" שאלה מתוך פה מלא בלחם כהה ועשיר.
"חשבתי שאנחנו עוצרים גם בשביל להאכיל אותי."
"אתה? אוכל?"
"כן!" קרא מאט.
"לא." השיבה העלפית.
"למה לא?"
"כי את שבוי ואני אומרת."
"אבל אני לא אשאר השבוי שלך זמן רב אם אגווע ברעב."
"אגווע?" שאלה.
"אגווע." הסביר מאט. "אגווע זה רעב יותר מדי ואז מת."
"אההה." הבינה העלפית. אז משכה בכתפה והמשיכה לטרוף את שארית
הלחם. אז עברה לכיכר הבאה. כאשר קלטה את מבטו המתחנן של מאט,
קרעה פיסה מהלחם וזרקה אליו. מאט ראה רק צורה מטושטשת באוויר
לפני שנפלה על קרקע היער.
"למה עשית את זה?" התלונן מאט.
"אתה בשבי שלי." השיבה העלפית, שוב בפה מלא. "אני... איך
אומרים זה בשפה שלכם..."
"מה?"
"אני רוצה לעשות שיהיה לך רע. כאב." היא אמרה את זה בקור
מוחלט. "עינ...עינוי. זו המילה. אתה בשבי. אני עושה לך
עינוי."
מאט נאנח והחל לחפש על הקרקע לידו את פיסת הלחם. כאשר מצא
אותה, ניער אותה מהנמלים ואכל את הכל, למרות טעם העפר. "טעים
מאוד." התגרה בה. "לזה את קוראת עינוי?"
לרגע היא נראתה מבוהלת, אבל ארשת-הפנים הקרירה שלה חזרה מיד.
היא לא ענתה ותחת זאת המשיכה לאכול - בהרבה פחות תיאבון. מאט
חששב שקלט זיק של אשמה בעיניה כאשר לבסוף היא סיימה באמצע את
כיכר הלחם וארזה אותו חזרה בתיק. "צריך לזוז." הצהירה העלפית.
"גם צריך לחסוך אוכל."
"שמח שהבחנת בזה." מלמל מאט.
"מה אמרת?"
"כלום!" היתמם מאט.
העלפית בחנה אותו רגע, ואז חזרה אל התרמיל. "כל האנושיים
מדברים לעצמם? אתם גזע מוזר מאוד."
"לאן אנחנו הולכים?" דרש מאט.
"לאן שאני הולכת." השיבה העלפית.
"ולאן זה?"
"אתה שבוי. לא עניינך. עכשיו תשתוק."
"אין לך כיוון, נכון?"
"שתוק."
"אני מכיר קצת את הארצות האלה." שיקר מאט. "אולי אוכל לעזור לך
למצוא את הדרך. רק תגידי לי מה את מחפשת. איפה הבית שלך?"
היא הפנתה אליו מבט. לרגע הוא ראה את פניה מתעוותות בזיכרון
כאוב, אחר כך חוזרות לארשת הקרה אותה לבשה כאשר דיברה אליו.
"רחוק. רחוק מאוד."
"יש מקום אחר שאת יכולה ללכת אליו?"
היא קפאה והיססה לרגע. מאט ידע שהיה יעד חלופי עליו חשבה - אבל
מובן שחששה לחלוק זאת עם החטוף שלה.
התשובה הקפיאה את דמו של מאט.
"אתה יודע... להגיע לאסטלון?"

ג'יי זעק בכאב כאשר הפצע הסגור נפער שוב, ממש כשם שנסגר, וכל
הרוגע והחמימות אזלו ברגע אחד. היה זה כמו לרחוץ במי-קרח אחרי
שיכרון מעמעם - בתוספת כאב משתק וצינה נוראה.
"שאלתי אותך שאלה. מדוע איקרוס שכר אותי להרוג אותך?"
"אני סוכן כפול." נאנק ג'יי ואז פלט קללה עסיסית.
"שקרן." אמרה ומלמלה עוד משהו. ג'יי חש את פרץ הכוח ואז הפצע
בתוכו נפער עוד. הוא יכל להרגיש חלק מעצם הבריח שלו נחשפת
לאוויר הפתוח, והצינה בגופו התחזקה. הוא רעד שלא מרצונו.
"היית סוכן כפול." אמרה המכשפה. "הובלת צוות של הגילדה לתוך
האקדמיה של איקרוס, שרפת אותה עד היסוד - ואת המעמד שלך בארגון
שלו יחד איתה. למה הגילדה מאשימה אותך בבגידה?"
"אולי הם פשוט לא אוהבים אותי?" ניסה ג'יי.
היא לחשה משהו במשטמה. גל כאב חדש גרם לו לצרוח.
"איך שאני רואה את זה, הטעית גם את הגילדה וגם את הגילדה
השחורה; הסיבה היחידה שמישהו בר-דעת יעשה את זה היא כי יש לך
שאיפה משלך - או שאתה עובד עבור גורם שלישי." אז היא לחשה לחש
נוסף והפצע נסגר באחת. החמימות והרוגע חזרו אליו שוב. הוא
התנשף.
"מה אכפת לך?" שאל ג'יי. "את תהרגי אותי ותקבלי את הכסף שלך."

"אני עשויה לבדוק אם הגילדה לא תציע לי פרס יותר גדול עבור
לכידתך - חי. תלוי בתשובה."
ג'יי שתק.
"אתה לא נשמע מאוד מתלהב מהעניין." היא לחשה שוב, והפצע שוב
נפתח. הקוסם צרח בכאב שוב.
"זה לא מביא אותנו לשום מקום." אמרה ולחשה שוב. הפצע נסגר
והכאב נפסק.
"את צריכה לתת לי לחקור אותו, גבירתי. זכיתי למוניטין מסוים
בחקירות, אחרי הכל." נשמע מאחורי המכשפה קול מוכר באורח
מטריד.
"ועדיין, אדון אריך, אינך יכול להחזיק אותם בחדר החקירות זמן
רב, כך הבחנתי.
"החרב האדומה שלו הכריעה אותי, כפי שאמרתי לך קודם." השיב
אריך. "אין זה נשק להקל בו ראש, ולא משנה מי מחזיק אותו."
"בתיק שלי יש שקיק קטן עם אבקה צהובה. תביא אותו."
"כן, גבירתי גהאנה." ענה אריך.
"אני לא אגיד לך כלום." אמר ג'יי באומץ, אם כי ידע שלא בהכרח
יעמוד מאחורי המילים. אחרי הכל, זה מה שכל הנחקרים שלו אמרו לו
לפני שהוציא מהם את האמת.
אריך הושיט לה את השקיק. היא הרימה זמורה מהקרקע וטבלה אותה
בפנים. קמצוץ של אבקה צהובה נשאר על המקל. "חסום לו את הפה,
אבל לא את האף." הדריכה.
אריך עשה כדבריה. יד לבנה ומיוזעת חסמה את פיו של ג'יי. גהאנה
הציבה את קצה הזמורה צמוד לנחיריו של הקוסם, ולא הייתה לו
ברירה אלא לשאוף את האבקה החריפה. בן רגע מוחו של ג'יי היה
כקורי עכביש. הוא לא יכל להפיק מחשבה אחת ברורה.
לפתע גהאנה נראתה לו ידידותית הרבה יותר. תווים בפניה השתנו
בהדרגה - היא נראתה לפתע דומה הרבה יותר לאמו, המלכה-הנביאה.
"שלום, ג'יי." אמרה.
"היי אימא."
הקוסם שמע התלחשויות.
"שלום בן. אני צריכה שתענה לי על כמה שאלות."
"בטח, אימא."
"מה באת לעשות כאן?" שאלה המלכה.
"אני מנסה למצוא את מאט."
"ומצאת?"
"מצאתי, אבל הוא נחטף על ידי עלפית."
"עלפית?"
"הוא מתחיל לדבר שטויות, גבירתי גהאנה." אמר איש מאחורי המלכה.

"שתוק, אריך." ענתה המלכה.
"היא הייתה גבוהה, עם אוזניים מחודדות כאלה ושיער אדום." תיאר
הקוסם.
"היכן הם עכשיו?"
"איפשהו ביער. זה היה היום בבוקר, אז לא יכול להיות שהם התרחקו
הרבה."
"מיהו מאט?"
"אח שלי, אימא." ג'יי חייך באוויליות. "הבן שלך."
"מתיאס החמישי..." מלמלה המלכה. "ומיהו סר אנדרו ווסטרידג'?"
"אנדי שריון-הבטון..." מלמל ג'יי. "איזשהו ילד-פלא במסלולי
האבירים, כך שמעתי."
"לא פגשת אותו?" שאלה.
"מובן שלא, אימא." השיב ג'יי. "מה לי ולאבירים?"
"מה אתה יודע על חרב אדומה?"
"היא הייתה שייכת לדודי, אח שלך, לפחות עד שהוא מת... ואחר כך
מאט לקח אותה." אמר הקוסם. "את יודעת את זה, אימא."
"ישנו נער." המשיכה אימו. "הוא קצת יותר נמוך ממך ונאה-פנים.
הוא נושא שריון טבעות של אביר ואת החרב האדומה שהזכרת."
"זה מאט!"
"זה אח שלך?"
"כן, אימא."
"וזו הסיבה שהגילדה רודפת אחריך?"
"חלק מזה. לא הסכמתי לגלות להם שאני מחפש אותו, והייתי חשוד
בבגידה, אז לקחו את השקר שלי בחקירה ועשו ממנו הרשעה."
"ג'יי מקאליסטר, יש לך נטייה מרשימה להסתבך בצרות."
"את זה את כבר יודעת, אימא."
"דבר אחרון, ג'יי." שאלה אמו. "מי אני?"
"את יודעת מי את." צחק ג'יי.
"אמור לי בכל זאת." שידלה אותו.
"את ריאנה." השיב הקוסם. "המלכה-הנביאה של אסטלון."
"הנה." אמרה לאיש מאחור. "אתה רואה איך עושים את זה?"
"אני תוהה, גהאנה," אמר האיש מאחור. "למה לא השתמשת בכימיקל
מלכתחילה?"
"ובכן, ידידי, ראשית משום שהוא יקר מאוד." השיבה המלכה.
"ושנית, משום שאני נהנית בדיוק כמוך מחקירה... ספורטיבית."
צעקות נשמעו היכנשהו משמאל. "הגבירה גהאנה, אדון אריך! אנחנו
מותקפים!" צעק מישהו.

"אני מאסטלון." השיב מאט.
"באמת?" התפלאה העלפית.
"לא ידעת? את דוברת את שפתנו. אסטלית."
"חשבתי שזו שפת האנושיים." השיבה בטון מהורהר.
"יש לנו הרבה שפות. לבני-האדם, זאת אומרת." הסביר מאט.
"הקיאנזים והטנאקזים דוברים קטאס; האנדרוסקים דוברים
באנדרוסקית, בכמה וכמה ניבים; הסאניתים והאלסיאניים דוברים
בשפות משלהם, שקצת מזכירות את שלנו; והאסטלים והפורגונים
דוברים אסטלית."
"כמה מוזר."
"אני מניח שמי שלימד אותך לא ידע שיש יותר משפה אחת." אמר
הנסיך. "או שהוא לא... סיפר לך."
ואז לפתע, עיניה נפקחו בהבנה, והיא שלפה את שבר החרב המשונן
שלה. כעת ראה מאט את החרב השבורה הרבה יותר טוב - היה זה שבר
של חרב אבירים אסטלית! "איפה השגת את זה?!" קרא בהפתעה.
"תתרחק!" זעקה.
מאט הרים ידיים והתרחק. "רק תירגעי."
"שתוק! שקרן!"
"מה?!" עכשיו מאט היה ממש מבולבל.
"אתה משרת אותו, נכון, אנושי מלוכלך?! נכון?!"
"מי?"
"קווינלאן!!" היא זעקה. "הוא שלח אותך להרוג אותי!"
"אני לא מכיר אף קווינלאן!" קרא מאט.
"שקרן!!!"
"הוא לא שלח אותי! תראי, אם רק תורידי את הנשק-"
"שתוק!"
"מישהו שלח אותך לחפש אסטלים!" קרא מאט. "מישהו נתן לך שבר של
חרב אסטלית, מישהו לימד אותך אסטלית, מישהו אמר לך לחפש את
אסטלון!"
היא השתתקה, אבל עדיין החזיקה באיום את שבר החרב.
"את צריכה עזרה, ואני יכול לעזור לך. רק תורידי את הנשק ואני
מבטיח, אני מבטיח שאני אעזור לך."
היא עדיין לא הורידה את שבר החרב. עיניה היו מפוחדות, יותר
מאשר זועמות. ידה רעדה.
"אני מבטיח." הוא שלח יד באיטיות לאחוז בידה הרועדת. ברגע שעשה
זאת, היא שמטה את שבר החרב על הקרקע. בלי התראה, היא הטילה את
עצמה קדימה והחלה להתייפח לתוך כתפו. מופתע, אבל לא נרתע, מאט
חיבק אותה חזרה בהיסוס. הוא טפח קלות על גבה. "די, די."
"צריכה- אני צריכה לחפש את המלך מייגלין..."
"אני... אני חושש שהוא נפטר, נערה יקרה." מאט לא חסך ממנה את
האמת.
"מת?" שאלה העלפית בלחישה מצמררת. "מי מלך עכשיו?"
"ובכן, רשמית... המלך הוא אב-" הוא עצר עצמו מבעוד מועד. "המלך
הוא קורט, אבל מי שבאמת מנהל את העניינים זו אשתו,
המלכה-הנביאה, היא הייתה אחותו של מייגלין."
"ריאנה?" התייפחה הנערה.
"כן... את מיודעת, אני רואה."
"היא תעזור לי?" התחננה העלפית.
"יכול להיות." אמר מאט. "אני יכול רק לקחת אותך אליה."
"בסדר." אמרה העלפית. היא התנתקה מן החיבוק בגמלוניות ומשכה
באפה.
"את יודעת, אני אפילו לא יודע עדיין את שמך." העיר מאט.
"מה?" היא נשאה את עיניה.
"שמך. שם. איך קוראים לך." הסביר שוב מאט.
"אה." אמרה. "קוראים לי קייט." היא הסבה את מבטה שוב ומשכה
באפה.
"קייט?" שאל מאט. "קייט זה שם יפה מאוד."
"תודה." השיבה הנערה המוזנחת, כמעט בביישנות.
"את יודעת, באסטלון קוראים להרבה בחורות קייט."
"באמת?" היא נשאה את עיניה בהפתעה שוב.
"כן." השיב מאט. "קיצור של קאיטרה. שם אסטלי מאוד נפוץ."
היא פערה את עיניה באימה לרגע, ואז החלה לצרוח.
"קייט- לא- אל ת-" הוא ניסה להרגיע, אבל העלפית הצעירה ברחה
ממנו. הוא אסף את חרבו ורץ אחריה ביער, אבל לאחר פחות מדקה כל
מה שנשאר הוא כמה צרחות אימה.
אבל אז נשמעו מאחורי מאט צלילים אחרים; צעקות וקולות נפץ.
צלילי קרב.

"לסגת!" קרא אריך. "לתוך היער!"
שני רובי-קשת אחזו בג'יי משני כתפיו, שהיה עדיין מטושטש,
והרכיבו אותו על סוס. קולות השריקה הייחודיים, שמשמיעים מטות
קוסמים כאשר הם פולטים כדורי אור נשמעו כעת מכל כיוון.
"מי אלה, אריך?" שאלה גהאנה. "קוסמים?"
"כן." ענה אריך. "אך אינני יודע אם הם של הארכימג או של
הגילדה."
אנשים רבים סביבים רצו לסוסיהם והחלו לרכב קדימה. גהאנה הביאה
לכאן כוח גדול יותר ממה שהיה נדמה בתחילה, כך הבין ג'יי.
"שמרו על מבנה, כלבים!" שאגה עליהם גהאנה, שעלתה על סוסה
חומה בגמישות מפתיעה.
קול רועם של אישה מוכרת נשמע לפתע בין העצים. "זוהי הסוכנת
שיידי הארקר מגילדת הקוסמים! היכנעו מיד ומסרו את השבוי
שבידיכם!"
"גבירתי?" שאל אריך.
"קח את השבוי, אריך, ורכב הלאה."
"איננו ערוכים להתמודדות מול קוסמים, גהאנה."
"קוסמים הם אנשים ככל האנשים, אריך, רק עם יותר כוח." השיבה
גהאנה. "עורמה מספקת יכולה לנצח אנשים ללא קשר לכוחם."
רובי-הקשת העמיסו את ג'יי על סוס. אריך התיישב מאחוריו ונעץ את
עקביו בצלעות הסוס. שישה פרשים רכבו מכל צדדיהם. לא עברה דקה
של דהרה פרועה ומטלטלת וחבורה של מגים בגלימות שחורות הופיעה
על הדרך. "עצרו, בשם קית'אן!" קרא אחד מהם.
במקום זאת, הפרשים התפצלו כדי להקיף את המגים. חלק מהפרשים
והסוסים נורו על ידי ההבזקים הלבנים והקטלניים; ג'יי שמע צרחות
כאב. אריך הסיט את הסוס חזק שמאלה בעוד שלפתע נשמעו פיצוצים
רבים מכיוון המארב, וצרחות כאב חדשות נשמעו. ג'יי לא הציץ
אחורה. קול רועם חדש נשמע ביער. "זהו המג גנזהמן, נציגו של
הארכימג! היכנעו מיד ומסרו את השבוי שבידיכם!"
"בשם קית'אן!" פלט ג'יי. "זה כבר מגוחך!"
"דומה שאתה מבוקש מאוד, ממזר צעיר." העיר אריך. קולו היה מוכר
לג'יי, משום מה. הוא הבחין שבמשך כמה דקות כבר לא ראו אנשים
כלל.
"לאן אתה לוקח אותי?" שאל ג'יי.
"אם נחפש מספיק טוב, אוכל לקחת אותך לאחיך."
"אתה לא לוקח אותו גם!" התנגד ג'יי. "על גופתי המתה."
"אין לי שום כוונה לקחת אותו גם." הצהיר אריך בביטחון. "אתה
חושב שהתרחקנו מספיק מהקרב?"
"מה זאת אומרת, אין לך שום כוונה לקחת אותו גם?"
"ובכן, כמו שאמרתי לו בפעם האחרונה שנפגשנו, בני מלגנט תמיד
מסבכים אותי בצרות. מוטב שאניח לכם ואלך לדרכי."
"מי אתה?" שאל ג'יי פתאום.
לצידם הופיעה לפתע גהאנה על סוסתה החומה, אוחזת במטהו של ג'יי,
היכן שהקוסם יכל להישבע שלא ראה אותה קודם. היא ודאי הסירה לחש
היעלמות מעין שהיה מוטל עליה - אבל ג'יי הופתע שלא חש בזה.
"אדון זה הוא ג'אנדו מאליק." הצהירה גהאנה בקול סדוק ומעורר
יראה. "המבוקש מספר אחת של אחוות רובה-הקשת. כעת עצרו ורדו
מהסוס."
מאליק וגהאנה האטו את הסוסים עד לעצירה.
"ידעת!" אמר מאליק בהפתעה תוך שהוא יורד ומרים את ידיו באוויר.
ג'יי נהג כמוהו. ברדסו של מאליק הוסט לאחור. כעת ג'יי יכל
לראות שפניו של ג'אנדו מאליק היו חיוורות מאוד, שונות מהפרצוף
צרוב-השמש המוכר, כאילו לא נחשף לאור חודשים ארוכים. עיני
הקרחונים שלו היו יציבות ונטולות-פחד כאשר הסתכל בגהאנה, על אף
מצב-הביש בו נתקל.
"מובן שידעתי, פתי שכמוך. אני יודעת כבר חודשים ספורים."
התכעסה גהאנה. "אבל רק עכשיו אתה בהישג ידי, במקום שאין לך
משאבים. לא תוכל למצוא נתיב בריחה, או להמריד את אנשיי כנגדי."

"מה קרה לסוכני הגילדה?" שאל ג'יי. "הכוחות של איקרוס היו מעשה
אשליה?"
"ממש לא, מקאליסטר." המכשפה נראתה פגועה. "הם היו אמיתיים מאוד
וחנו סמוך אלינו. שיסיתי אותם בגילדה כדי להציל את עורותינו.
ברגע שאטפל בפוחח הזה-" היא כיוונה את המטה לעבר מאליק, "-אתה
ואני הולכים לבלות קצת זמן איכות יחד, מקאליסטר. אתה קלף
המיקוח האידיאלי שלי; שני גילדות קוסמים ומלכה אחת לפחות רוצות
אותך."
"כדאי שתעשה מה שהיא אומרת, ג'ייסון." אמר מאליק. "גורלי
נחרץ."
"אני לא חושב כך." אמר ג'יי. "קאי-שאן!"
ג'יי יכל ליצור רק כדור אש קטן מאוד בלי המטה שלו, אבל זה היה
מספיק. הוא לא יידה אותו במכשפה; הוא יידה אותו בסוסה שלה.
הסוסה התרוממה על שתי הרגליים האחוריות כאשר נכוותה ובתוך כך
הפילה את המכשפה מהאוכף. ג'יי אסף את מטהו במהירות מקרקע היער.

"עלה על הסוס. מהר." פקד מאליק.
"היא מתה?" שאל ג'יי.
"היא חסרת-הכרה."
"אתה לא מתכוון לסיים?" תמה ג'יי ועלה על הסוס.
"אני אולי עוד אצטרך אותה אחר כך." אמר מאליק. "אם היא תמות,
אני אצטרך לנהל את האחווה, ויש לי דברים טובים יותר לעשות."
"היא לא תנסה לשלוח אנשים כדי להרוג אותך מהרגע שהיא תתעורר?"
שאל הקוסם.
"סביר להניח." ענה מאליק. "אבל היא חמדנית. אם אביא לה משהו
שווה מספיק היא תסלח לי. היא אפילו תחזיר לי את פורגון סיטי."

"ברצינות?"
"היו תקדימים." אמר מאליק. "רובי-הקשת הם שכירי-חרב. הם לא
פועלים לפי משמעת או אמון כמו בגילדה שלך או אצל איקרוס או כל
צבא אחר. גהאנה מאמינה בכוחו של הזהב - ובכן, זה, והאמונה שלה
שבעלת-האוב סונורה תשוב מן המתים."
"זהב אני יכול להבין." אמר ג'יי. "אבל לסגוד למכשפה שמתה כבר
חמש-מאות שנה?"
"יותר הגיוני לסגוד לשמש?" שאל מאליק.
"נקודה טובה." אמר ג'יי.
פיצוצים ושריקות ירי נשמעו שוב מאחוריהם. ג'יי קילל.
"אני רואה את אחיך! שם!" קרא מאליק. "קפוץ מהסוס!"
"מה?!" קרא ג'יי. הוא ראה איש בלבוש אביר אסטלי ניגש לסוס לבן,
לצד עץ שקרס על הדרך.
"קפוץ מהסוס. קח את אחיך ותתחבאו." פקד מאליק.
"מה איתך?"
"אני אסיט אותם. קפוץ! עכשיו!"
ג'יי זינק מהסוס והתגלגל הצידה. הוא נחבט בגפיו ובראשו בכמה
שורשים מפותלים ולבסוף בגזע עץ, ואז התעלם מכך ורץ אל הנסיך.

"ג'יי! אתה בסדר?" קרא מאט. "חשבתי שקייט- כלומר, העלפית- הכתף
שלך-"
"לא עכשיו." אמר הקוסם ברוגז. "אנחנו צריכים להסתלק מפה כמה
שיותר מהר."
"ג'יי, אני חושב שיש לי רמז לגבי הגניבה." אמר מאט. "לעלפית
הזו, יש לה חרב אבירים אסטלית, שבורה-"
"מאט, חצי מהגילדה והגילדה השחורה על התחת שלי. עלה על הסוס,
אנחנו זזים!"
פיצוץ נוסף נשמע, קרוב יותר.
"אבל אנחנו חייבים ללכת לחפש אותה!" זעק הנסיך.
"היא לא חטפה אותך במקרה?" שאל ג'יי.
"היא בבעיה, ג'יי, ואנחנו היחידים שיכולים לעזור לה. היא לבד
כאן, היא פוחדת, ומישהו שלח אותה לבקש עזרה מאימא."
"אימא שלנו? זה לא הגיוני."
"אני יודע, זו הסיבה שאנחנו חייבים לברר את זה." אמר מאט. "וגם
אם לא, ראית איך היא ניצחה את שנינו בקלות. תאר לך מה אם היא
תילחם בצד שלנו!" פיצוץ נוסף נשמע. צעקות ופקודות נשמעו
במרחק.
"בסדר, אם נצליח להתחמק מכל הקוסמים האלה, נלך לחפש אותה.
עכשיו עלה על הסוס." נאנח ג'יי.

היא נתנה לי שם אנושי.
קייט מצאה עצמה על ברכיה בקרחת יער קטנה, בוהה מטה בשלוליות
הנאספות. גשם קל החל ליצור אדוות קלות על השלוליות, אך קצבו
הגובר כבר נשא סימנים של סופה. היא לא הצליחה להיזכר כמה רצה
אחרי שברחה בצרחות מן האביר האנושי, ולא משנה כמה ניסתה; רגע
הצלילות הראשון שלה בא רק אחרי דקות ארוכות בהן בהתה באדוות.
אט-אט היא הבחינה בפרטים נוספים. גרון יבש וכואב. רעידות גוף.
עיניים יבשות. שיער נוטף מים. אף סתום. ברכיים וירכיים כואבות
מריצה מרובה. ריאות מתנשפות במאמץ. קיטור מתאבך מול פיה
ונעלם.
חרב שבורה, ביד ימין. אחוזה בפרקים מלבינים מחוזק האחיזה.
בצוואר שנדמה שעברו מאה שנים מאז השתמשה בו, קייט הסבה מבטה אל
השבר המשונן.
היא נתנה לי שם אנושי. כעת כבר לא היה ספק בזהותה האמיתית של
קייט. נותרה רק השאלות האחרונות: מדוע קריסטה קו-רוין הסתירה
זאת מבתה? מדוע אביה, לוחם האנושיים האלמוני, נטש אותה ואת
אמה, ומה הייתה משמעותו של שבר החרב שהשאיר? מדוע קייט הייתה
האחרונה לדעת מי היא באמת?
האדוות החלו להתגבר ולכסות אחת על השניה בקצב גובר. קייט שמעה
את הטיפות על ראשה ועל גבה, אם כי חשה אותם בקהות מסוימת. היא
שמעה את הטיפות על העלים, וראתה הבזק ברק משתקף בשלוליות
המתרחבות. ענפים ועלים חרקו ברוח, שהחלה גוברת. היא דימתה
לשמוע בשריקה את קול הרפאים של לינאה. מלחש לה, מפתה אותה,
קורא לה לבוא.
קייט הייתה מורעבת, חולה ונרדפת בלב יער זר, מאות קילומטרים
מהבית - האם יער השיר יוכל עוד להיקרא ביתה? - אבל האם עוד היה
אל שיוכל לשעות לתחינותיה? האם לא יאטמו אוזניהם לתחינותיה
הבזויות של בת-כלאיים מתועבת, עיוות של הטבע שכמוה? לא היה לה
טעם לנסות ולשרוד, היא הסיקה, כי מפלצת כמוה לא הייתה ראויה
לחיות ולו עוד יום אחד.
היא הביטה בשבר החרב המשונן ושמעה רעם אדיר מן השמיים. קייט
ניעורה וידעה בדיוק מה לעשות. היא העבירה את הלהב לאורך הווריד
בידה השמאלית, והתמלאה סיפוק כשראתה דם חם גולש מן החתך הפתוח.
היא ניסתה להעביר את החרב לידה השמאלית כדי לפתוח את הווריד
בזרוע ימין, אבל ידה השמאלית החלה לאבד תחושה. במקום זאת הציבה
את החרב בין ירכיה כך שהלהב היה כלפי מעלה, ואז העבירה את זרוע
ימין עליו. היא פשטה את ידיה לצדדים כל עוד הייתה לה שליטה
עליהן והרגישה את הקור פושט בגופה, כאשר הדם התערבב במי-הגשם
בשלוליות. היא השעינה את הראש אחורה וזעקה אל הסופה. זעקת
החירות שלה.
לא עוד חצי-עלפית. לא עוד חצי-אנושית. לא עוד חצי-חיים. השלמות
חיכתה לה, והשלמות הייתה מוות.