נקראתי בשמות רבים בימי חיי. "ממזר" הוא אולי אחד השכיחים
ביותר, לעיתים עם "בר-מזל" מצורף אליו (ולא בצדק, בהתחשב
בתהפוכות מזלי); "הסוכן מקאליסטר", "רומח-זהב", "שומר-שחר
מקאליסטר", "ג'ייסון וילסון גיילן מקאליסטר" (לא אחד מן
החביבים עליי, אף כי זהו שמי המלא). "בנו של הארור", בנסיבות
מעליבות יותר. "בושתה של המלכה-הנביאה" גם לא אומר עליי טובות
- ואמי גאה בי, למעשה. לאחרונה צירפו לי גם "סר" לתחילת השם -
אם כי כרגע הוא סתם נסחב שם. אבל שם אחד מעולם לא ציפיתי לשאת,
ואף-על-פי-כן נקראתי כך.
"בוגד."

אולי בתחתית הקנקן הזה. חשב ג'יי ושתה. אולי בתחתית הקנקן
הזה אמצא מזור ליגוני.
הקנקן נגמר. יגונו של ג'יי הפך קהה יותר, כמו חושיו, עם כל
קנקן, אבל הוא ישב בחזהו כמו עופרת יצוקה, מושך אותו למטה,
מעייף אותו. הורג אותו.
"אני צריך עוד אחד." אמר לפונדקאי בקול אומלל.
"אני חושב ששתית מספיק, ידידי." אמר הפונדקאי. "וחוץ מזה,
עדיין לא ראיתי שמשות."
ג'יי שלף מכיס עמוק את שקיק המטבעות שלו ושלף שתי מטבעות כסף.
"זה יותר טוב." אמר הפונדקאי. "אבל אני עדיין לא נותן לך לשתות
עוד."
"הוא צודק," אמר איש רחב-כתפיים מימינו, ושם את ידו על כתפו של
ג'יי. "מה שאתה לא מנסה לשכוח, ילד, זו לא הדרך."
"זו בחורה." אמר זקן מימינו. "אני רואה את זה בעיניים שלו. היא
ברחה לך, נכון ילד?"
ג'יי הסב אליו מבט חמור - וכמעט נפל מן הדלפק בעשותו כן.
"זה יעבור לך, ילד. לפחות למדת לא להתעסק עם זונות."
בידו השניה החזיק ג'יי בחוזקה במטה עוף-החול שלו במשך כל שהותו
בפונדק, עד אשר פרקיו הלבינו. הוא בקושי הרגיש את היד הזו.
מחד, כל לחש שיטיל עכשיו עשוי להביא תוצאות הרסניות, ומאידך,
הדרך השניה הייתה הרבה יותר מספקת.
שמאלית חזקה מצאה את דרכה אל פניו של הזקן.
שרפרף מצא את עצמו מתרסק על גבו של ג'יי, אבל הקוסם השיכור
כמעט ולא חש זאת. במקום זאת הוא התנפל על איש אחר שרק נגע בו
ודחף אותו על שולחן. הוא ניסה להכות בצד התחתון של מטהו בבטנו
של איש שרץ לכיוונו, אבל תחת זאת פגע במפשעה, והאיש המטושטש
התקפל. ג'יי לחם באגרופים, בבעיטות ובמכות-מטה באותה מיומנות
בה היה לוחם באמצעי-קסם. יתרה מזאת, השיכר הוציא ממנו את כל
עכבותיו, והוא לא היסס לשלח את חרונו המלא בכל יושבי הפונדק,
טשטוש אחר טשטוש, זולת אלו שנמלטו בזמן.
כאשר סיים את מלאכתו, התנודד ג'יי במרכז המהומה ושחרר גיהוק
לא-רצוני. שש גברים שכבו ברחבי החדר, אחדים מחוסרי-הכרה, אחדים
גונחים בכאב וכולם מדממים מחבלות שטחיות יחסית. האיש בפינה
נראה כאילו שבר את הרגל. חצי מן הריהוט בחדר ההסבה היה שבור
כעת, והרצפה התמלאה שברי זכוכיות. הקוסם הסב את מבטו אל
הדלפק.
הפונדקאי הרים את ראשו בחשש ממקום היחבאו מאחורי הדלפק. "מי
אתה?" שאל באימה.
ג'יי שלח אליו מבט מאיים.
"שכח ששאלתי." ענה הפונדקאי והוריד את הראש.
בדיוק אז נכנסו ארבעה גברים בגלימות שחורות מבורדסות לפונדק
ההרוס, התפזרו לשורה וכיוונו מטות שחורים על ג'יי.
"האם איקרוס שלח אתכם?" שאל ג'יי במשטמה. "האם באתם להרוג
אותי?"
"לא, ג'יי." נשמע קול מוכר מן הדלת בפתח עמדה אישה צעירה ורזה
בעלת שיער ערמוני שהיה קשור לצמה מאחורי הראש. על עינה הימנית
הייתה רטייה שחורה.
"המפקדת." אמר ג'יי. "בדיוק הייתי בכיוון הטירה. באתי להגיש
בפנייך את התפטרותי. אני לעולם לא רוצה לראות אותך או את
גילדסטרום שוב."
"זה חבל, ג'יי." השיבה שיידי הארקר בקור לא אופייני. "כי אתה
הולך לראות את הטירה - מבפנים - להרבה מאוד זמן."
"על מה את מדברת?"
"יש לך את הזכות לשמור על שתיקה, כל דבר שתאמר עשוי לשמש נגדך
בהיכל החכמים. יש לך את הזכות לסניגור ציבורי-"
"רגע, שיידי." התפכח ג'יי. "אני מבין שזה נראה רע, אבל זו רק
קטטה קטנה-"
"אני לא מדברת על זה, ג'יי." אמרה שיידי. "אתה עצור בחשד
לבגידה - ורצח."

שלושה ימים רכב הקוסם לאורך חופי ימת פורגון, ידיו כפותות
מאחוריו, בלב השיירה הקטנה של שבעה קוסמים שחורי-גלימות של
חטיבה 88. הוא התקשה לאזן את עצמו ברכיבה בלי האחיזה במושכות,
ומצא את עצמו נופל מסוסו לעיתים קרובות. סער הרגיש במתח של
רוכבו, וזה ניכר גם עליו. איש לא לעג לו בנפילות הקטנות האלה.
למען האמת, איש לא הגיב לדבריו אלא במבטים קפואים. שיידי הייתה
עוזרת לו לעלות חזרה לאוכף בדממה ואז הם היו ממשיכים לרכב.
השיחה הכי טובה שג'יי הצליח להשיג ברכיבה הזו היא רטינת קללות
לעצמו. ככל שהצליח לברר, צוות הפשיטה ששיידי שלחה לעמק-ערפל
נקלע למארב, וכל עשרים אנשי הצוות נטבחו. בהתחשב במוניטין
הנוכחי שלו, אין פלא ששיידי מאמינה שהוא מסר לה מידע כוזב. אבל
מכאן ועד לבגידה ורצח? ג'יי היה חייב לסדר את העניינים כשיגיע
חזרה לחטיבה. הוא הניח שמצפה לו משפט צבאי אצל ראש החטיבה.
בבוקר היום הרביעי, השמיים היו אפורים וחסרי-רחמים מעל טירת
הגילדה הנחה באופק, ורוח עזה מן הימה הניפה את גלימות החבורה
באוויר. ג'יי היה כאן פעמים רבות - בילדותו כאשר נלווה
לביקורים ממלכתיים של אמו, לאחר מכן בסיורי כיתה באקדמיה,
ובשנתיים האחרונות במסגרת עבודתו ב-88. הטירה הייתה ביתו,
במובן מסוים אפילו יותר מאסטלון סיטי. היא ניצבה על אי בשפך
נהר לוס, אשר נשפך מדרום אל ימת פורגון; הגילדה בנתה אותה
בתקופת לוס במקור, אבל היא נהרסה ונבנתה מחדש פעמיים - במהלך
תקופת ימפאר ושנית לאחר מפלתה. הטירה הנוכחית הייתה בערך בת
שמונה מאות שנים.
והנה כבר נראו החומות העתיקות בבירור, ומעליהן שלושת הצריחים,
בצד השני של שפך הנהר המזרחי, ושלושת הגשרים הרחבים שהובילו אל
השערים: שער המנהלה הצפוני, שער החקלאים במרכז ושער תחנת המאנה
בדרום. בשלוש פינות הטירה - שהייתה יותר בגודל של עיר מאשר
טירה ממוצעת, נישאו לגובה של יותר ממאה ועשרים מטרים שלושת
הצריחים הראשיים של גילדסטרום: בדרום, הצריח המשולש של
האקדמיה, שם למדו תלמידים את אומנויות הקסם הקיימות, ומומחים
חקרו את התחומים הלא-נודעים של הקסם - לעיתים קרובות תוך סיכון
חיים ורכוש מסביבם; בצפון, מגדל הארכיון העגול, היכן שאוחסן
במגילות ובספרים מרבית הידע בעולם - היסטוריה, אומנות, מדעים
וכל דבר אחר שאפשר להעלות על הכתב - וכמו כן מוצגים היסטוריים
וארכיאולוגים נדירים. במזרח, סמוך לשער המנהלה, היה המגדל
הנמוך מביניהם, מגדל המנהלה, בה נוהלה מדינת הגילדה הלכה
למעשה, על כל הבירוקרטיה הסבוכה שלה. אבל במרכז ביניהם, עמדה
כיפה אדירת-ממדים עשויה ברזל ובדולח - לא נוסקת כמו שלושת
המגדלים אבל חשובה באותה מידה: זה היה היכל החכמים, מרכז
החקיקה והשלטון של הגילדה.
מעבר לכך היו בגילדה עוד מבנים - הנמל והשוק בצפון, בצד הפונה
לימת פורגון, תחנת המאנה בדרום סמוך ל"חרטום" (הצד הפונה אל
המזלג בנהר לוס) ולמגדל האקדמיה, ובמרכז בית החולים ע"ש ריסלר
, בית המשפט, מקדש המגאיי - וחטיבה 88.
כאשר התקרבו לשער החקלאים הקוסמים סגולי-הגלימות - אנשי המנהלה
- הביטו בסקרנות בשיירה הקודרת. שניים מאנשי משמר הטירה חסמו
בחניתות מוצלבות את השער הפתוח. שיידי נבחה פקודה קצרה.
השומרים הסירו את המחסום והצדיעו לשיירה העוברת.
כעת כיפת היכל החכמים התגלתה בכל הדרה, ממש לפניהם. כאשר
התקרבו אליה, סמוך לאנדרטה הקלד'רית המפורסמת, פנתה השיירה
שמאלה, לצידו של מבנה לא-בולט שהיה מוכר מאוד לג'יי. הייתה זו
הכניסה לחטיבה 88, הגוף הצבאי היחיד בגילדה. כאשר אומנויות
אפלות נאסרו לשימוש ע"י קוסמים, כמעט שש מאות שנים לפני כן,
החטיבה הוקמה כדי לאכוף את החוק. ההסלמה במאבק, בעימותים מול
סונורה בעלת-האוב, דרגונאר רייבנלוק ודומיהם, הפכה את 88
לארגון צבאי כמעט-לחלוטין. המבנה הנראה-לעין היה רק חלק קטן
מהחלל שהוקצה לפעילות; כפי ששלושת המגדלים נסקו לגובה, כך
ה"בור" של 88 נחפר לעומק - בור אשר הכיל משרדים, חדרי מצב,
מתחמי אימונים, סדנאות נשק וכמובן, החלק אליו לקחו את ג'יי -
תאי מעצר.
ליד דלת עץ המחוזקת בבריחים ניגש אליהם סייס במדים שחורים, הם
ירדו מהסוסים וניגשו לדלת. לאחר הזדהות קצרה הדלת נפתחה והם
נכנסו אל רחבה ובה דלפק ביטחון ושני דלתות נוספות. לא היו
חלונות בקירות האבן, והאור הכחלחל הופק ע"י כדורי אור שריחפו
דרך קבע סמוך לתיקרה. שיידי לא ניגשה לאיש בדלפק אלא פקדה על
אחת הדלתות להיפתח.
הם עברו דרך אינספור גרמי מדרגות ועשרות מסדרונות, כל אחד עם
דלתות בצדדים שהובילו לעשרות משרדים, כל אחד עם אותם קירות אבן
גזית ואור כחלחל בתקרה. סוכנים של החטיבה במסדרונות עצרו
והביטו בחבורה העוברת. הייתה תחושה של אחווה מסוימת בחטיבה,
ותאוות הנקם של חבריו-לנשק הייתה גלויה בבירור על פניהם. לא
עשיתי את זה! התחשק לג'יי לצעוק.
ואז הם הגיעו לאגף שג'יי לא נהג לבקר בו הרבה; רבים מדייריו הם
אנשיו של איקרוס שג'יי בעצמו הכניס לשם בשנה האחרונה. ברגע
שנכנסה החבורה למסדרון, ידיים נשלחו מתוך סורגי תאי המעצר
והמולה גדולה נשמעה. אויביו של ג'יי חלקו לו כבוד מדומה.
"גי-בור! גי-בור! גי-בור!" נשמעה הקריאה. מכשפה אחת צעירה -
אחת מתלמידות האקדמיה של איקרוס שג'יי עזר להרוס - העזה ושלחה
יריקה שנחתה לג'יי ישירות על עין ימין. "איך זה מרגיש להיות
אחד משלנו, הסוכן מקאליסטר?"
לעולם לא אהיה אחד משלכם, רצה ג'יי לירוק אליה חזרה, אבל לא
יכל להוציא הגה מפיו.
שיידי הוסיפה והובילה אותם מטה, לצינוקים. הצינוקים של 88 היו
מפורסמים בכך שאירחו את המגים המסוכנים בעולם בזמנם; אפילו
רייבנלוק האב הוחזק כאן באחד התאים, אם כי ג'יי לא ידע באיזה
תא. הקוסם היה מרגיש מוחמא אילולא ידע שמחזיקים אותו בצינוק רק
כדי לשמור אותו בבידוד מן האסירים האחרים - ועל זה היה אסיר
תודה.
היה זה מסדרון אבן ארוך שבצדדיו דלתות ברזל כבדות, חסומות
בבריחים, ולדלתות שני צהרים קטנים ונעולים, האחד מלמטה והאחר
מלמעלה. הם פתחו את אחת הדלתות, הסירו את אזיקיו וזרקו אותו
פנימה. הוא נחת על ישבנו ועל ידיו. "המשפט שלך מחר בצהריים."
אמרה לו הכלבה שתומת-העין בקצרה, ואז היא טרקה את הדלת בחוזקה,
והשאירה את הקוסם באפלה מוחלטת.
ורק אז, באפלה המוחלטת, הרשה לעצמו ג'יי לבכות על מר גורלו.

ג'יי לא ידע כמה שעות עברו. הוא ידע שהתרגל לאפלה עד כדי כך
שהצליח לראות את תאו הקטן. הוא ניסה להדליק אור באמצעות קסם אף
שידע שזה בלתי אפשרי בבור - היה לחש חסימה על הבור, למעט אגפי
האימונים. הוא ראה מזרן דק עליו שמיכה חצי-משומשת ובפינה היה
דלי עץ שהפיץ ניחוח שקשור ודאי, לתכלית המרכזית שלו. הוא בדק
את הדלת הכבדה לראות אם ניתן לפורצה ואת כל הקירות בחיפוש אחר
יציאה סודית, אבל לא מצא דבר. מתישהו מישהו פתח את הצוהר
התחתון והכניס לו מגש עם לחם ומים - לחם טרי, למרבה הפלא.
לצערו, לא היו סכין, מזלג או כף. הוא שמע פעם על איש שהצליח
לחפור את דרכו החוצה מהכלא באמצעות כפית, והוא השתעשע ברעיון.
ואז נפתחה הדלת, והחדר הואר. ג'יי הסתיר את עיניו בידו.
מאחוריה עמדו לפחות שלושה סוכנים שג'יי יכל לראות, ומהצד נכנסה
שיידי אל התא, נושאת בידה נר דולק. ג'יי נלחם בדחף שלו להכות
אותה, לגבור על השומרים האחרים ולנוס החוצה. זה לא יכול להיות
טוב מאוד להוכחת חפותו, והאנשים האלה היו מקצועיים מכדי לתת לו
לברוח. והם הכירו אותו טוב.
יותר מדי טוב.
השומרים סגרו את הדלת מאחורי מפקדתו-לשעבר. "אתה לא הולך לעשות
שום דבר טיפשי, נכון?" שאלה אותו.
"אני לא טיפש." השיב ג'יי.
"נכון מאוד. אתה לא." הסכימה שיידי. "רק רציתי שתדע שאני הולכת
להעיד נגדך במשפט מחר." אמרה בקול צרוד.
"זה לא מפתיע." הטיח ג'יי.
רגע של דממה מתוחה השתרר. שיידי נראתה כמתלבטת כלפי דבריה
הבאים. לבסוף פלטה את זה.
"למה עשית את זה?"
"לא עשיתי את זה." אמר בכעס.
"אל תשקר לי, ג'יי." פקדה שיידי. "אתה פותח פערים בדיווח הקשר
שלך, כפר שאתה מבקר בו נשרף עד היסוד, ואז אני מוצאת אותך
מאתיים קילומטרים משם - אם אכן היית כלל בעמק-ערפל, מודיע לי
שהתחקית אחרי סימן מאנה לשם ושאני צריכה לשלוח לשם צוות, כל
זאת בזמן שהיית משוחרר מתפקידך. ואז הצוות נהרג."
"אלה לא הוכחות. יש הסבר לכל זה."
"תסביר. בוא נראה אם אוכל להאמין לך."
ג'יי קפא לרגע. איש לא יכל לדעת עדיין שנסיך אסטלון נעלם,
למיטב ידיעתו. מילה אחת שיפלוט כאן תוכל להוביל לתקרית
בינלאומית. מילה אחת לא במקום יכולה לסכן את חייו של אחיו
הקטן. לפתע עלתה בו מחשבה פרנואידית, שהוא מתומרן למצב הזה
כדי שתהיה תקרית כזו. הוא החל לדבר.
"בלילה שערכתי תצפית על עמק-ערפל, גיליתי שמוחזקים שם שבויים
ממעיינות טיוגה. ידעתי שפשיטה עלולה להוביל למותם, אז מצאתי
מנהרה שעוברת אל מתחת לכפר והלכתי לחלץ אותם בעצמי."
"מה?!" קראה שיידי. "אני לא מאמינה. מסכת השקרים שלך מעמיקה
יותר ממה שחשבתי."
"לא גיליתי שבויים מהכפר, אבל לא היה לי זמן לחפש. מה שכן,
גיליתי שם את כריס קאנון."
"כריס?"
"מסתבר שהארגון של איקרוס לכד אותו כשהוא היה בחופשה. ניסינו
לצאת מהאזור אחרי שהצוות הגיע, אבל גם אנחנו נתקלנו במארב,
ואיבדתי אותו במהלך הקרב." דיווח ג'יי. "אני לא יודע אם הוא
חי."
"ולמה לא דיווחת אחר כך?" דרשה.
"בכנות?" אמר ג'יי. "לא התחשק לי לדווח לאף אחר כך. הייתי
למעשה בכיוון של טירת הגילדה."
"באמת."
"התכוונתי להגיש לך את התפטרותי באופן אישי. אני לא חושב שאני
רוצה להילחם עבור הגילדה יותר." אמר ג'יי.
"ובכן, מר מקאליסטר, תשמח לדעת שהעניין הזה כבר מכוסה." אמרה
בקור. "תוקפו של התג שלך נשלל."
"תיארתי לעצמי."
"אתה צודק לגבי דבר אחד בגרסה שלך. כריס קאנון נעדר מאז יומיים
לפני ששרפו את מעיינות טיוגה. הוא לא נמצא מאז."
"אז את מאמינה לי?" שאל הקוסם בתקווה.
"לא." אמרה הכלבה שתומת-העין. "עוד לא שמעתי מה עשית בין
המעיינות ובין עמק-ערפל - ולמה היה לך פער בדיווח אז."
"אמרתי לך." שיקר ג'יי. "נתקלתי במג אפל מחוץ למעיינות. שברתי
אחד מגבישי הקסם שלו והוא שלח סימן מאנה אחריו התחקיתי
מערבה."
"אתה משקר." קבעה שיידי.
"אני לא!" מחה ג'יי.
"אתה משקר." חזרה. "אני עובדת איתך כבר זמן-מה, ג'יי. אני
מכירה את הפקודים שלי. אתה מנסה להסתיר ממני משהו, משהו מספיק
גדול שלא תגלה לי אפילו במצב שאתה נמצא בו. ההנחה שלי היא שאתה
מחפה על הפעילות של איקרוס."
"בסדר. אני משקר לך." הטיח בתוכחה. "אני עובד עם איקרוס.
בסדר?"
"וכבר התחלתי לחשוב שלא בגדת." רשפה שיידי. "נתראה
בבית-משפט!"
היא פתחה את הדלת וטרקה אותה שוב מאחוריה.

אחרי פרק זמן שאולי היה יום - קשה היה לדעת - דלת התא נפתחה
שוב. "צא." אמר סוכן. ג'יי יצא ומייד נכבל באזיקים באלימות
יתרה. איש בגיל העמידה ובגלימה סגולה היה בין סוכני 88. "שלום,
מר מקאליסטר." אמר. "שמי א. נברון, ממשרד מיטשל, סליר ונברון.
אני הסניגור שלך."
"חשבתי שאני הולך למשפט צבאי אצל ראש החטיבה." אמר ג'יי. "אני
לא צריך סניגור."
"התג שלך נשלל. אתה אזרח עכשיו." אמר לו נברון. "אתה הולך
להיכל החכמים."
ג'יי חשב על כך בדרך למשפט, בזמן שהסניגור דיבר באוזניו על
ראיות נסיבתיות, או משהו כזה. מישהו רצה שהמשפט הזה יהיה
פומבי. מישהו צריך שעיר לעזאזל. זה יכל להיות איקרוס שמנסה
לנקום בו על הריסת האקדמיה - הרי ג'יי פרסם את שמו בראש חוצות
- זה יכל להיות מישהו מהגילדה שמחפש יתרון פוליטי, וזה היה
יכול להיות חלק מהמאמץ להוריד את אמו מהפסים לחלוטין. ג'יי
הכיר את המלכה-הנביאה מספיק כדי לדעת שהמשפחה היא הדבר הכי יקר
לה, ובשורת שני בנים נעדרים יכולים להוציא כל אם מדעתה.
"האם אמי יודעת על מה שקורה כאן?" שאל ג'יי.
"שליח נשלח אליה אתמול עם הגעתך." השיב הסניגור.
מהרחוב ליד החטיבה הם עלו במדרגות מכיכר האנדרטה הקלד'רית
ונכנסו מבעד לדלתות כפולות מהודרות, שנחו תחת קשת מרשימה. אחרי
הדלתות היה מסדרון רחב וארוך עמוס באנשים רבי-רושם בגלימות
סגולות - פוליטיקאים זחוחים ועוזריהם המשתרכים אחריהם, שהביטו
על המשמר העובר. כמה אנשים זקנים ניגשו אליו מבעד למשמר ונאמו
בפניו בדיוק כמה הוא ראוי לקלון לפי דעתם, ואחרים ניגשו אליו
ואמרו לו כמה הם מקווים שכל העניין יובהר ושהוא יוחזר לתפקידו
בקרוב. אחד מהם היה מטלוק הוקסלי, אחד מיושבי הראש של ההיכל,
שטען שעבד עם אביו של ג'יי.
"מה כל זה, נברון?" שאל הקוסם.
"פוליטיקה." הסביר נברון. "הרבה אנשים מנסים לתפוס טרמפ על
המשפט הזה. אתה דמות ציבורית עכשיו, מר מקאליסטר. עדיף שתיזהר
במה שאתה אומר."
"אבל גם הוקסלי מנסה לתפוס כוח? הוא יושב-הראש."
"והוא מנסה לשמור על המושב הזה. אני רואה שאתה לא מתמצא
בפוליטיקה, מר מקאליסטר. חשבתי שגדלת בחצר-מלוכה."
"כן, אבל אמא השאירה אותי מחוץ לעניינים רוב הזמן." השיב ג'יי.
"הוא באמת עבד עם אבי?"
"הוא היה נציג הגילדה באסטלון בתקופת סבך. בזמן שאביך והמלך
קורט הצילו את הממלכה, הוא הסתובב להם בין הרגליים."
ג'יי חייך. הוא לא חייך מזה ימים רבים.
בקצה המסדרון נפתחו לקראתם עוד דלתות כפולות מהודרות, והם
נכנסו אל אולם המליאה. היה זה אמפי-תיאטרון שנח תחת מרכזה של
כיפת הזכוכית.
ביציעים הרחוקים ביותר ישב הקהל הרחב - כעת היציעים היו מלאים
עד אפס מקום; במעגל קרוב יותר, אבל עדיין יציע רחב, ישבו שלוש
מאות חברי המועצה הזוטרים של הגילדה, שהיוו ביחד עם "היכל
החכמים" את הגוף המחוקק של הגילדה. הכינוי של שלוש מאות המגים
בפי העם הפשוט היה לרוב "היכל המטומטמים."
היציע הקרוב ביותר למרכז היה חצי עיגול סביב הבמה, ובו ישבו 30
ארכימגים ארוכי-זקן ומכובדים, ובמרכזו נישא חלק גבוה יותר שם
ישבו עוד שלושה ארכימגים: הוקסלי, וגבר ואישה נוספים שג'יי
הכיר רק מדברים שנאמרו עליהם. יושבי-הראש של היכל החכמים.
במרכז ההיכל הוכנו שתי שורות של ספסלים ודוכן עדים שפנו לעבר
מושבי יושבי הראש. הם הובאו מבית המשפט הסמוך. מישהו רצה שזה
יהיה מאוד פומבי, אחרת היו מנהלים את העניין הזה בבית המשפט.
הקהל המה כאשר ג'יי נכנס לאולם. ביציע הנגדי ליציע חצי-העיגול
מג מיוזע ושמן רעם אל יושבי האולם בקול שהועצם באמצעי קסם.
"סדר! סדר בהיכל!"
הוא ונברון תפסו את מקומותיהם בספסל הראשון השמאלי בעוד איש
מנהלה אפרורי תפס את הספסל הראשון הימני - התובע, ככל הנראה.
ההיכל קיבל שקט יחסי לבסוף, אם כי עדיין אנשים דיברו ביציע
הקהל.
"קוסמי הגילדה," דיבר הוקסלי, גם הוא בקול שהועצם כך שכולם
ישמעו. "התכנסנו כאן היום כדי לנסות ולמצוא צדק לנפשותיהם של
עשרים קוסמים טובים, שנפלו מידיהם של מגים סוררים - וכמו כן,
להיעדרותו של הסוכן כריסארד קאנון."
"כולכם מודעים," המשיכה המכשפה לצידו של הוקסלי, "לברבריות
של טרור המגים הסוררים, המונהגים ע"י איקרוס הארור. היום נשפוך
אור על מזימותיהם."
"ולא פחות חשוב," המשיך האיש השלישי, "נלמד על אויבי
הקוסמים ונחכים, פן מזימותיהם תצלחנה."
"כן יהי, בשם קית'אן הקדוש." אמרו פה אחד. "צדק."
התובע, הסנגור והנאשם התבקשו לקום להקראת כתב האישום ע"י פקיד
זקן בעל קול חמור: "מר ג'ייסון וילסון גיילן מקאליסטר, לשעבר
הסוכן מקאליסטר, מואשם בשיכרות בתפקיד, אלימות כלפי חסרי-קסם,
אי-ציות לפקודות, סיכון חיים לא-הכרחי, חשיפת מידע רגיש לעיני
אויב, התרועעות עם מגים סוררים, הסתרת מידע מודיעיני, הפרת
שבועת אמונים, בגידה בגילדת הקוסמים, הריגה, סיוע לרצח בכוונה
תחילה ורצח בכוונה תחילה."
"ארוך." מלמל ג'יי. "חשבתי שזה רק רצח ובגידה."
"זה נקרא 'תפירת תיק'". אמר נברון. "אל תדאג. כשעושים זאת בכזו
מהירות, תמיד יש קצוות פתוחים. התיק שלהם רחוק מלהיות חזק."
הם החלו לזמן עדים. ראשון היה סוכן שג'יי הכיר מן המעבדה
הבליסטית ב-88. ניתוח המטה של ג'יי הוכיח שימוש רב בלחשי
התקפה. התובע ניסה לטעון שבמטה נעשה שימוש כנגד סוכני הגילדה
כאשר תחקר את העד. נברון בתורו ציין שנמצאו גם גופות רבות של
סוכני איקרוס בעלות פצעים רבים מלחשי התקפה, וכי אין דרך
להוכיח על מי ירה המטה בהסתמך על הבדיקה.
העדה השניה הייתה סוכנת 88 שעובדת בפתולוגיה. היא דיווחה על כך
שהסוכנים ההרוגים נמצאו דווקא במדרון המערבי התלול של הכפר,
וציינה כי כולם זוהו. רובם מתו מפצעי ירי חזיזים, חלקם מדקירות
מטווח קרוב וחלקם מלחשי-קרב נפוצים אחרים. היא דיווחה גם
שמניין ההרוגים של איקרוס היה שווה לפחות, אבל היא לא דיווחה
דבר על הגופות שנשארו מן המארב העיקש שנטמן לג'יי ולכריס,
קילומטרים דרומה משם. אולי הם לא חיפשו.
העד השלישי היה הפונדקאי של הפונדק בו תפסו את ג'יי. הוא עדיין
התכווץ במבטו של הנאשם. התובע הפליג בחקר המכות ההגונות של
ג'יי והנזק לרכוש, והדגיש שהוא התחיל את הקטטה. הסניגור תבע
לדעת אם הנאשם השתמש בקסם לידיעתו של הפונדקאי.
"ל... לא, אדוני." ענה הפונדקאי. "הוא הרס לי את הפונדק, אין
ספק, אבל הוא השתמש רק באגרופים ובעיטות כשהוא עשה את זה."
נברון סיים בכך שציין כי ג'יי, טכנית, לא עבר על החוק האוסר על
שימוש בקסמים כנגד חסרי-קסם שלא למטרות הגנה עצמית.
העדה הרביעית הייתה מישהי שג'יי ציפה לה - אחרי הכל, היא אמרה
לו שתהיה שם - אבל עדיין הרגיש צביטה בלב וגוש זועם עמד בגרונו
כאשר שיידי הארקר עלתה על דוכן העדים, מקפידה שלא להביט בו.
כאשר דיברה, קולה היה יציב ורשמי. לא היה זכר לרגש בעדותה של
הכלבה שתומת-העין.
תחילה נשאלה על התרשמותה הכללית מן הנאשם בשנה שעבדו יחד.
ייאמר לזכותה של שיידי שניסתה להציג אותו באור מעט חיובי יותר,
מול התובע, אבל עדיין בלטו לעין מגרעותיו - מגרעות שנבעו כמעט
כולן מעצמאות היתר שלו, שהובילה אותו לעיתים לפרשנות מעט שונה
של הפקודות ממה שנותניהן התכוונו בתחילה - הוא גילה שהוא הפר
נהלים במקרים אפילו אותם לא זכר. הסניגור שאל את אותן שאלות,
אבל שם דגש על התרומה שלו ועל הנאמנות שלו למטרת היחידה. שאלת
הסיכום שלו הייתה "האם היית מאמינה, לפני האירועים הנוכחיים,
שג'יי מסוגל לבגידה?"
תשובתה הייתה לא.
אחר כך נשאלה ע"י התובע חמור-הסבר בעניין ההשמדה של מעיינות
טיוגה. היא דיווחה שג'יי הודיע לה שהוא במעיינות טיוגה בצהריים
לפני ליל האירוע, אבל לא דיווח במשך ארבעה ימים לאחר מכן, עד
הלילה לפני המארב בעמק-ערפל. התובע התעכב על הרצח בדם קר של
ג'יי בשבוי כפי שהוא עצמו הודה. התובע הדגיש את הקשר בכך שג'יי
נעלם באופן מפתיע תמיד אחרי פעילויות של איקרוס - והעז להעלות
השערה לפיה ג'יי תמיד צריך להתרחק מהאירוע מספיק כדי שיוכל
להכחיש קשר אליו במקרה שיצטרך. ג'יי היה מוכן להתנפל עליו ברגע
זה, אבל נברון הרגיע אותו ועלה לתחקר את שיידי.
במשימה שהטיל על עצמו - הצגת כל ראיה כנסיבתית לחלוטין - נברון
נלחם ללא חת. הוא חפר מן הכלבה שתומת-העין את התשובות שאמנם לא
הוכיחו שג'יי לא סייע להשמיד את הכפר אותו לילה, אבל גם הוכיחו
שהקשר בינו לבין המתקפה היה קלוש לכל היותר. שיידי הודתה שג'יי
הופתע ונחרד כאשר שמע את הבשורה בעמק-ערפל.
משם עברו לעמק-ערפל. שיידי דיווחה את כל פעולותיה ופעולותיו של
ג'יי בדיוק כפי שחוותה אותם - עם כל הפרות-הנהלים הקשורות בכך.
היא גם הוסיפה ודיווחה מה שנאמר לה ביום הקודם, בצינוק, על
היעלמותו של כריס קאנון. התובע דובב אותה להגיד שהיא חשה שג'יי
מסתיר ממנה דברים.
נברון פנה לעניין מזווית אחרת. הוא דובב את שיידי לציין ש-88
מעודדים חשיבה טקטית יצירתית כפי שג'יי הפגין, וכי הוא ככל
הנראה צדק בהנחה ששבויים במחנה לא ישרדו בפשיטה של צוות טקטי -
והוא סחט ממנה הודאה שמבצע החילוץ של ג'יי במנהרות תחת
עמק-ערפל היה לא פחות מהרואי. היא סייגה את זה בכך, שיש לה ספק
אם מבצע כזה אי-פעם היה, בהתחשב בכך שכריס עדיין נעדר.
משהו הציק לג'יי בהצהרה הזו, והוא לא ידע מה.
הוקסלי הכריז על הפסקה. נברון ומאבטחי 88 חסונים ליוו אותו
לחדר קטן במסדרון צדדי של המבנה, שם המתינה לו ארוחת צהריים.
עם כל הכבוד ללחץ, ג'יי טרף את הנקניק והגבינה הפשוטה, לאחר
דיאטה כפויה של לחם ומים. אפילו חיכה לו שם קנקן שיכר צונן.
בין הלעיסות שאל את נברון מה הסיכויים.
"אנחנו בבוץ." הודה עורך-הדין. "אין להם 'מטה מעשן', אבל לך
אין אליבי. האמינות שלך כבר מקועקעת, ג'יי. בכל מקרה תימצא אשם
בהאשמות המשניות, וככל הנראה יבטלו את הרצח בכוונה תחילה. אף
אחד לא יכול להוכיח שאתה בעצמך ירית באחד הסוכנים. ודאי לעולם
לא תחזור לשרת ב-88. במקרה הכי טוב מחכות לך כמה שנים בכלא,
אולי פחות מעשור."
"ובמקרה הרע?"
"במקרה הרע דעת יושבי-הראש תטה לעבר התביעה ותרשיע אותך
לחלוטין. הפער שלך בדיווח בין שני הכפרים מדאיג מאוד, ועד
עכשיו לא המצאת תירוץ טוב בשבילו. זו עילה להרשעה. הכל תלוי
בעדות שתינתן עכשיו."
"מי מעיד עכשיו?"
"אתה."

ג'יי עלה בצעד כבד אל דוכן העדים. רגליו היו כעופרת, והוא הזיע
כאילו עמד להימס. ספסלי המתכנסים התפרשו תחתיו. הוא ראה את
שיידי, פניה רציניות, ואת נברון, וגם אציל מאפיר בגלימה רשמית
עליה רקום סמל שמש ואריה. זה היה השגריר של אמו לחצר הגילדה,
שבו ג'יי לא הבחין קודם. הוא היה מודע בעצבנות לאלף זוגות
העיניים הנעוצות בו.
"אנא אמור את שמך המלא." רעם הפקיד שהקריא את כתב האישום.
"ג'ייסון וילסון גיילן מקאליסטר."
"האם אתה נשבע בקית'אן הקדוש לומר עדות אמת?"
"אני נשבע."
הפקיד לחש משהו, וכדור של אור כחול הופיע באוויר לפני הדוכן.
ג'יי חש תחושת עקצוץ קלה בכל גופו. זה לא היה באף אחת מן
העדויות האחרות.
התובע ניגש אל ג'יי והחל לחקור אותו לגבי מעיינות טיוגה ולגבי
עמק ערפל. ג'יי נצמד בעיקשות לכל מה שאמר לשיידי, ולא התפתה
לענות לתובע כפי שבאמת רצה. הוא שמר על קור-רוח מול השופטים
והקהל, וקיווה שהוא נראה כמו סוכן 88 שנקלע לאי-הבנה חמורה ולא
כמו בוגד ורוצח. עד כה העניין נראה כהולך חלק למדי.
"ומה אתה אומר על כך," החל התובע. "שבלילה של הרס מעיינות
טיוגה זוהתה פעילות מאגית מרובה בקו ישר בין מעיינות טיוגה
לאסטלון סיטי - סדרה של שיגורים והבהובים של דמות מן המעיינות
אל הבירה."
קית'אן המזורגג, הזיע ג'יי, ידעתי שעשיתי יותר מדי רעש אותו
לילה.
"נראה כאילו למישהו היה דחוף מאוד להגיע לאסטלון סיטי במהלך
הטבח." הניח התובע. "אתה יודע משהו על כך?"
"לא." אמר ג'יי. "מדוע שאדע?"
באותו רגע כדור האור הכחול שריחף מול הדוכן שינה את צבעו לאדום
זועם. לפתע המולה רבה רמה בקהל. התובע חייך ברשעות גלויה. רוב
המילים שנצעקו היו "שקר!" או "עדות שקר!" הפקיד ניסה
להרגיע את המליאה, ללא הצלחה. האור בכדור חזר להיות כחול.
"האם משום כך," ניסה התובע לגבור על ההמולה, "האם משום כך פתחת
פער בקשר בן ארבעה ימים?"
ג'יי השיב בשלילה, והאור בכדור שוב הפך אדום, ושוב האולם התמלא
המולה.
"מה עשית משך ארבעה ימים?"
"התחקיתי אחר סימן מאנה עד לעמק ערפל, כפי שדיווחתי." אמר ג'יי
והאור הפעם נשאר כחול. זו הייתה אמת, לפחות.
"אז מה אתה מסתיר מפנינו, מר מקאליסטר? מה קרה בארבעת הימים
הללו?"
ג'יי רצה לצעוק "חטפו את אח שלי!" אבל עצר כאשר ראה בעיני
רוחו את אחיו הקטן, משחק איתו בחרבות עץ בחצר האימונים, או
מושך בשמלה של אימא, או מחייך חיוך קטן וחורש-מזימה. אם יגיד
מילה אחת על מאט מלגנט לאוזני אלף איש לא יהיה פושע, מג סורר
או כוח פוליטי שלא ינסה להניח את ידיו המטונפות על הילד הזה.
"כלום." אמר ג'יי, והאור האדום חזר.
"אין יותר שאלות." אמר התובע. גם נברון ויתר על החקירה שלו.

"רק עוד ראיה אחת." ביקש התובע.
"מתנגד." קרא הסניגור. "אני לא ראיתי את הראיה הזו."
"היא לא הושגה עד אתמול." הסביר התובע.
"בנסיבות הנוכחיות," אמר הוקסלי ממושב יושבי-הראש, "אני ארשה
זאת."
התובע הטיל לחש, ורחש סטטי נשמע בבירור מכל עבר. ג'יי תהה במה
מדובר, עד אשר שמע קולות מוכרים, קולו שלו וקולה של שיידי
בשיחה. השיחה הזו התנהלה אתמול בצינוק. ג'יי הבין באימה מה
הטיח בשיידי בסוף השיחה, ואיך זה יכול להישמע כאן, עוד לפני
שההקלטה הגיעה לשם.
("אתה משקר." קבעה שיידי.
"אני לא!" מחה ג'יי.
"אתה משקר." חזרה. "אני עובדת איתך כבר זמן-מה, ג'יי. אני
מכירה את הפקודים שלי. אתה מנסה להסתיר ממני משהו, משהו מספיק
גדול שלא תגלה לי אפילו במצב שאתה נמצא בו. ההנחה שלי היא שאתה
מחפה על הפעילות של איקרוס."
"בסדר. אני משקר לך." הטיח בתוכחה. "אני עובד עם איקרוס.
בסדר?"
"וכבר התחלתי לחשוב שלא בגדת." רשפה שיידי. "נתראה
בבית-משפט!")

לאחר הפסקה קצרה וסוערת חזרו כל הנוכחים לאולם. כמה דקות עברו
בטרם המליאה כולה התיישבה במקומות ושקטה. "יושבי-הראש הגיעו
להחלטה." הכריז הוקסלי. כל אחד מיושבי-הראש בתורו קרא מגיליון
קלף אשר בידיו.
"בסעיף שיכרות בתפקיד נמצא הנאשם זכאי."
"בסעיף סיכון חיים לא-הכרחי נמצא הנאשם זכאי."
"בסעיף אי-ציות לפקודות נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף חשיפת מידע רגיש לעיני אויב נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף התרועעות עם מגים סוררים נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף הסתרת מידע מודיעיני נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף הפרת שבועת אמונים נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף בגידה בגילדת הקוסמים נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף הריגה נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף סיוע לרצח בכוונה תחילה נמצא הנאשם אשם."
"בסעיף רצח בכוונה תחילה נמצא הנאשם זכאי."
האולם סער וגעש כאשר הוקרא פסק-הדין, אבל ג'יי לא האמין למשמע
אוזניו. הנה הולך החופש שלי. הנה הולך החיפוש אחרי אחי. לכמה
שנים יכלאו אותי? עשר? עשרים? עד סוף חיי?
הוקסלי כחכח בגרונו.
"יושבי-הראש הגיעו להחלטה לגבי גזר-הדין." אמר הוקסלי.
"חומרת המעשה וכמות האבדות בנפש מחייבת אותנו לתת את גזר-הדין
המירבי המותר בחוק, למען יראו וייראו." אמר הוקסלי, ולא העז
להסתכל לג'יי בעיניים כאשר אמר, "וגזר הדין הוא מוות."

אותו ערב נברון בא לבקר את הנידון למוות בחדר הצינוק המוכר
שלו.
"אני לעולם לא אשכור אותך יותר כפרקליט." אמר ג'יי.
"עם כל הכבוד, מר מקאליסטר, זהו בור שכרית לעצמך." השיב
נברון.
"נקודה טובה." אמר ג'יי. "לא מאוד עוזרת."
"מדוע שיקרת על הדוכן?" שאל נברון. "אתה באמת מסתיר משהו?"
"כן." הודה ג'יי.
"וזה שווה למות בשבילו?" שאל הפרקליט.
"בהחלט." חייך ג'יי. "ובכן, זה היה מקרה אבוד מהתחלה."
"נדמה כך." הסכים נברון.
"יש לי שאלה." אמר ג'יי. "למה דווקא אתה נבחרת להיות הפרקליט
שלי. זה לא יכול להיות טוב לעסקים. מה קרה, הפסדת בהתערבות?"
"לא." השיב נברון. "אני... הכרתי את אביך בזמנו. אני מעריץ
גדול שלו. מעולם לא האמנתי לאלה שאמרו שהוא סטה אל האופל."
"אני מבין."
"אני אנסה לערער." הבטיח. "אבל אין לזה הרבה סיכוי."
"תמיד יש תקווה." השיב ג'יי. "תודה, מר נברון."
"על לא דבר." אמר נברון והתכוון לכך. הוא השאיר את הקוסם לבד
בתא.
ג'יי התהלך בחדר הקטן סיבובים-סיבובים. מישהו בבירור הפליל
אותו, גם אם מניעיו לא היו ברורים. האויב המרכזי של ג'יי היה
הארגון של איקרוס. הוא השמיד את כפר אבותיו, הוא רצח את
אהובתו, והוא עינה את חברו הטוב ביותר - ואולי גם חטף את אחיו.
ועכשיו המשפט הזה. מישהו היה צריך לדעת את כל תנועת הכוחות
בלילה ההוא כדי להציב את ג'יי בעמדה נוחה להפללה; והמשפט נערך
בחיפזון, שהעיד שמישהו בגילדה לחץ לזרז את העניינים. זה
הוביל להנחה שלאיקרוס חייבת להיות חפרפרת בתוך 88, והחפרפרת
הזו הפלילה את ג'יי ברציחות שלא ביצע. ככל שחשב על כך יותר, כך
השתכנע ששיידי הארקר היא החפרפרת. יש לה פרופיל מספיק נמוך כדי
שלא יחשדו בה ישירות, והיא מספיק מקושרת כדי לדעת מה קורה
ב-88. מעבר לכך, היא זו שהעידה נגדו, היא זו שדובבה אותו בתאו.
והיא בנתה לעצמה אמינות של קצינה אחראית, כזו שכל סוכן יכול
לבטוח בה. זה היה המסווה המושלם. באורח אירוני, שיידי הייתה
אשמה בדיוק בשני הדברים בהם הפלילה את ג'יי: בגידה ורצח.
השעות נקפו והימים עברו עת ג'יי שכב בדד בצינוק וטיפח את שנאתו
לכלבה שתומת-העין. אמו הייתה בדרך לגילדסטרום, אבל המסע היה
אמור לקחת לה עוד כמה ימים. נברון ביקר אותו מספר פעמים.
תחזיתו לגבי הערעור הייתה מדויקת למדי. ג'יי ניסה לסחוט ממנו
הרשאה ללכת ולראות את אביו המחובר למכונות במרתף של בית החולים
ריסלר, אבל העניין היה עדיין בבירוקרטיה. תאריך ההוצאה להורג
עדיין לא נקבע. ג'יי החל לתהות כיצד כדאי להעביר את החודשים
האחרונים בחייו. הגות? התהוללות? כפרה? אימוני כושר? איך
בן-אנוש יכול לתכנן את הזמן בצורה פרודוקטיבית אם הוא יודע
שהעתיד לעולם לא יבוא? הוא בכה לעיתים כאשר המחשבה שלעולם לא
יראה את מאט, או את כריס, או את שיידי - או אפילו את המלך קורט
וג'אנדו מאליק - התחילה לחלחל אליו. האנשים האלה היו סלעים
יציבים בחייו, אבל בשבילו הם נעלמו לנצח. הוא השתדל שלא לחשוב
על איימי, אבל בחלומותיו היא רדפה אותו. "לא חזרת בשבילי."
בכתה, ואז עיניה הפכו אדומות והיא הפכה לאחד מאנשי הצל
המאיימים שפגש ליד אסטלון סיטי. "מוות." סיננה בלחישה סדוקה,
מקפיאת-דם.
יום או לילה אחד - ג'יי הפסיק לעקוב תחת האדמה - בערך שבוע
לאחר המשפט, נשמעו זעקות חנוקות מכיוון הדלת. לאחר מכן נשמע
קול פתיחת הבריחים והדלת נפתחה. איש נמוך-קומה בגלימת ברדס
משובחת, סגולה כהה האוחז לפיד בידו פתח את הדלת ופקד על ג'יי:
"צא."
ג'יי יצא. שני השומרים ששמרו על הדלת היו מחוסרי-הכרה. האיש
פנה לתחילת המסדרון וסימן לג'יי לבוא אחריו.
"לאן אתה לוקח אותי?" דרש הקוסם.
"לידעוני." לחש האיש.
"הידעוני הוא אגדה."
"אני בטוח שזה יחמיא לו מאוד כשתאמר לו את זה." אמר האיש. "בוא
כבר."
הוא עצר בסוף המסדרון ונקש ארבע נקישות על ארבע אבנים שונות
בקיר הלבנים. קו נפתח באמצע הקיר והפך לפער, כאשר שתי דלתות
זזות חשפו את המשך המסדרון הלא-ידוע. הוא המשיך במסדרון המאובק
והנטוש, ג'יי תמיד אחריו. הם עלו וירדו בכל כך הרבה גרמי
מדרגות ופנו בכל כך הרבה פניות שג'יי לא ידע אם ידע לחזור כלל
אל הצינוק אם יצטרך. אבל הוא ידע שהוא נמצא עמוק יותר מהעומק
המקסימלי של בור חטיבה 88.
"אתה לא תצליח." אמר לו האיש. "איש לא יכול להתמצא במנהרות
האלה מלבדי."
"מה?" נדהם ג'יי.
"אני תלמידו של הידעוני." אמר האיש. "גם אני יודע דברים
נסתרים."
"אז אתה יודע מה אני חושב לעשות לך אם תקרא לי את המחשבות
שוב." איים ג'יי.
האיש עצר. "אתה לא באמת?-"
"אולי." השיב ג'יי.
"אני לא בטוח שזה אפשרי אנטומית." חרד האיש.
"סמוך עלי."
לבסוף הגיעו למבואה קטנה שהובילה לדלת עץ פשוטה, מחוזקת
בבריחים. המשרת פתח את הדלת. המסדרון הקטן היה שונה לחלוטין
מהמסדרונות החשופים שראה קודם - שטיחי קיר יקרים, קמיעות
ותמונות עיטרו את הקירות, ועששיות תלו מהתקרה. המקום הזה היה
ביתו של מישהו. המסדרון הקטן הוביל לחדר עגול ואפלולי אף יותר.
שולחן עגול עליו מפה אדומה עמד במרכזו. על כיסא בצד הנגדי ישב
איש כפוף בגלימת ברדס סגולה כהה, ואבן-חן בצורת דיסק סגול תלתה
על שרשרת זהב לצווארו, מעל הגלימה. ברדסו היה משוך, כך שלא
ניתן היה לראות את פניו - אבל ידיו המקומטות ואפרוריות, שנחו
על השולחן העידו היטב על כך שהאיש היה עתיק. על רוב האצבעות
היו טבעות יקרות. בפינת החדר, למרבה התימהון, היה מתלה עליו
הייתה תלויה גלימת המסע השחורה הדהויה של ג'יי; מטה עוף-החול
שלו ותרמילו נחו בסמוך.
"תודה רבה, דאנו." אמר קול תחת הברדס שהיה זקן, אבל לא עתיק
כפי שחשב. המשרת סר החוצה וסגר אחריו את הדלת. "התקרב ובוא,
ג'ייסון מקאליסטר. חיכיתי לך."
"מי אתה?" שאל ג'יי כאשר התקרב בזהירות.
"אני הידעוני." אמר הזקן.
"מה אתה רוצה ממני?"
"שב והקשב, איש צעיר." הורה הידעוני.
"למה?"
הידעוני נאנח. "כל כך הרבה חשד."
"למה?" שאל ג'יי שוב.
"כי אני יכול להוציא אותך מכאן." אמר הידעוני. "וכי אני יכול
להוביל אותך לאחיך."
עיניו של ג'יי נפערו. "אתה רוצה משהו ממני בתמורה, אני מניח."

"כן." אמר הידעוני. "שתשב ותקשיב."
ג'יי ישב והקשיב.