גלגלי המטוס כמעט נגעו בקרקע, מסלול האספלט השחור התיישר אל
מול מטוס הבואינג הגדול מוכן לקבל את פניו. יונתן הידק את
חגורת המושב וציפה להרגיש בכל שניה את מגע הגלגלים במסלול. הוא
היה כבר עירני לחלוטין אחרי ארוחת הבוקר שהגישו. ארוחת בוקר
אחרי טיסת לילה כשבעצם בבאנגקוק כבר שעת צהריים.

רק שלושה ימים לפני זה הוא עוד לא תיאר לעצמו שיסע. כל הגורמים
עמדו למנוע את נסיעתו. בעבודה לא היו מוכנים להיפרד ממנו לזמן
ממושך, אישתו הודיע לו שלא נראה לה שהיא תיסתדר לבד ואימו חשה
ברע והיה חשש שיאשפזו אותה ואז יצטרך ליסעוד אותה.
אבל ממש ברגע האחרון הכל הסתדר. אישרו לו  את החופשה מהעבודה,
חל שיפור במצבה של אימו ואפילו אישתו כבר השלימה עם הנסיעה
שלו.
רוני ומשה, חבריו למסע היו נטולי דאגות. רוני הגרוש היה בין
מקום עבודה אחד למשנהו ומשה הנשוי מעולם לא מסר דין וחשבון
לאשתו מה הוא מתכוון לעשות, מאז שהיה בצבא הקבע היא היתה רגילה
שהוא נעדר הרבה מהבית ולכן גם אחרי שהשתחרר והפך לפנסיונר, היה
נוסע לכל מיני עסקים מזדמנים באירופה ולא שינה ממנהגו להעדר
הרבה.  גם היא עשתה מה שרצתה, מאז שהילדים גדלו ועזבו את הבית
הם חיו כמו זוג חצי נשוי. מצד אחד מופיעים בציבור כזוג אוהב
לכל דבר ומצד שני כל פעם היא נעלמת לשבוע או שבועיים בלי לתת
יותר מידי הסברים וכן גם הוא, מין הסדר שכזה, נוח לכל הצדדים.
אולי זה היה בעצם סוד האהבה שלהם שהחזיקה אותם כל כך הרבה זמן
ביחד.
הטיסה היתה ארוכה ויונתן הצליח לישון כחמש שעות מתוך אחת עשרה
שעות הטיסה. זאת היתה לו הפעם הראשונה שטס למזרח הרחוק בכלל
ולתאילנד בפרט. רוני ומשה היו כבר כמה פעמים. רוני במסגרת
עסקיו ומשה במסגרת הרפתקאותיו. הם שתיארו לו את תאילנד והריצו
את דימיונו, גרמו לו להתעקש על הנסיעה הזאת.
חברים טובים היו שלושתם, עוד מילדות מימי בית הספר היסודי, שכן
הם גרו כמה רחובות זה מזה בתל אביב של פעם ולמדו באותו בית
ספר, יונתן ורוני באותה הכיתה ומשה בכתה המקבילה. עכשו
כשהתקרבו שלושתם לגיל ארבעים ושמונה, עוד מעט נושקים לחמישים,
החליטו לצאת לטיול למזרח ביחד, טיול שיודעים רק איך יוצאים
אליו אך מעולם לא יודעים איך חוזרים  ממנו. משה היה זקוק דרך
קבע לאותו כדור שינה קטן אותו הוא לוקח בזמן ההמראה וממש אחרי
הארוחה הראשונה שהגישו הוא נרדם עד לארוחה שלפני הנחיתה. רוני
כהרגלו פלירטט כל  הדרך עם הדיילות כשהוא מתרכז באחת מהן,
צעירה רזה ויפה בעלת גוון שחום, מידי פעם היה מעדכן את יונתן,
היא תהיה שלושה ימים בבאנגקוק והיא תהייה לבד. "עזוב אותך
ממנה" אמר לו, "את הישראליות תשאיר בישראל ותיתרכז בטיול".
עד סוף הטיסה הוא כבר שינה את דעתו שמונה פעמים. אבל כזה היה
רוני, מפלרטט עם כל מה שזז ומשנה את דעתו כל רגע.
הנחיתה היתה רכה והם זרמו אל תוך הטרמינל הממוזג עדיין לא
פוגשים את החום והלחות של באנגקוק. מעבר הדרכונים היה מהיר
יחסית, הפגישה הראשונה של רוני עם החיוך התאילנדי העדין והחביב
ריככה במשהו את הלם התרבות שבכניסה למזרח הרחוק.
אחרי קבלת המזוודות הלכו יונתן ורוני בעקבות משה, הוותיק ביותר
בביקוריו בבאנגקוק. הוא משך אותם למעלה, לקומה השניה של
הטרמינל, שם המוניות לעיר היו זולות יותר.
החום היה מעיק מאוד, כיבשן של חום ולחות. הם נדחסו שלושתם
למונית כשמשה התיישב במושב הקדמי משגיח שהנהג המקומי לא יפספס
את הדרך למלון. יונתן התבונן לצד הדרך כשהמונית דוהרת על הכביש
המהיר בדרך למרכז בנגקוק. בינינים גבוהים רובם תעשיתים נושאים
שלטים של חברות יפאניות  היו לאורך הדרך, התנועה זרמה מהר
יחסית לשעת העומס, הנהג שלא היה דובר אנגלית שתק רוב הדרך,
המזגן עבד בעוצמה והצליח לאזן במיקצת את הטמפרטורות בתוך הרכב
הדחוס. יונתן התבונן ניפעם בכמות הרבה של כלי הרכב החדשים שנעו
על על הכביש, לא כך ציפה לראות מדינת עולם שלישי, גם תשתיות
הכבישים ובתי המלון הגבוהים, ביניני המשרדים המפוארים המצופים
בזגוגיות כהות לצד בתי אבן ישנים ופחונים שנראו ברקע הרחוק
יותר. עולם שלם של ניגודים. תאילנד כולה ניגודים. ישן מול חדש,
עשירים מול עניים, פלאי הטכנולוגיה מול פשטות מדהימה ומלונות
מאוד מפוארים מול בתים על כלונסאות הבנויים  על התעלות שמרשתות
את בנגקוק.
המונית גלשה בנתיבי הכביש המהיר וניכנסה למעמקי הכרך הגדול,
עברה דרך שוק אוכל מלא בדוכנים מעשנים המכילים מרקים ומיני
תבשילים. המונית יצאה מתוך השוק הדחוס וניכנסה לרחוב מפואר עם
חנויות יפות וחלונות ראווה מנצנצים ונעצרה לבסוף בחזית בית
המלון.
בל בוי מבוגר יחסית מיהר לפתוח את דלת המונית ובל בוי אחר כבר
מיהר להביא עגלת מזוודות ולפרוק את תכולת תא המטען של המונית.
הם ניכנסו ללובי המפואר של בית המלון, שתי מארחות בתילבושת
מסורתית קיבלו את פניהם בקידה וחיוך וכיוונו אותם לכיוון
פקידות הקבלה. יונתן היה מוקסם מידית מחיוכן ויופין המזרחי של
בנות המקום. נימוסיהן ואדיבותם שבו אותו מהרגע הראשון שניתקל
בהן.
פקידת הקבלה החייכנית מסרה להם את מפתחות החדרים, יונתן ורוני
חלקו חדר אחד ומשה ביקש לו חדר לבד.
החדר בקומה השמינית היה מפואר למדי, נוף באנגקוק נישקף
מהחלון, קורא להם להכיר אותו מקרוב.

עוד על חוויות
בתאילנד:http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1800721&passok=yes