מביט ושוקע אל תוך אגם הבושה,
אל תוך אין ספור אכזבה.
אני יודע,
מביט לתוך עיני התכלת שעוטפות
אותך, את גבול הדמעות הן ממלאות לך,
את זיכרונותייך הופכות לאמת ואמיתה.

אדון יקר,
איך שכחת?
במבחן הזמן כשלת,
אדון המציאות,
איך לנגד עיני בראת,
אשליות ומהפכות.

האם זכרת כל פעם, כאילו הייתה הראשונה?
כשבאת והלכת, שהלכת ובאת, האם העזת
להביט במראה ולהנות מהנשקף ממנה חזרה?
האם אי פעם היכרת לי תודה, על כך שעבורי
אתה הטוב בהתגלמותו והתפרצות הציביליזציה בעצמה?

אדון המציאות שלי,
במהירות האור קברת פרצופי,
ומי אז ידע את שאני?
אדון המציאות,
ח ז ו ר!
השעון לא קפא לו
ומבחן הזמן עוד ממתין לו מעתה ועד עולם.

אדון המלכים המבורך,
אשר בשמי הכאב,
זועק אני, אדוני, שמע נא את קולי,
אדון המציאות שכח מהיותי אילם לך,
ברא לי חלום מתוך זעקתי,
הקץ לשנתי ביום תפילתי.

אדון המציאות,
פקח את עיני לעבר האופק והרשה לי
להביט, עד אשר חול יכסה את פני.

21.10.07