אנחנו החשיכה בהתגלמותה
ואילו אתם האור.
בלילות מתחיל תחום שלטוננו
ותחום שלטונכם נגמר.
אז אתם קוראים לנו,
שולחים צווים דחופים,
מהירים כמכות חשמל
ואנו נענים.
באים בהמונים,
מצייתים לנשמה הנחפזת
הרוקדת בקצב מטורף...
ומאותו רגע נמצאים בכל:
בחדרי המגורים, בשדות,
בכנסיות ובחדרי המשכב.
מרווים את צימאוננו העמוק
ואת תשוקתכם לכל אשר אנו
מסמלים
ואינכם מקבלים בשעות היום:
תאווה, סכנה, אלימות ומיניות.
זה שיתוף פעולה הוגן:
קח ותן, תן וקח.
כך הלילה חולף.
היום מתחיל,
אנו יורדים מהכס
ואילו אתם עולים.
מתחילים בחיים הסופיים.
לומדים, עובדים, נחים ומשתעשעים.
ואף מתפללים.
אמרו, מה עובר במוחכם
בשעת התפילה,
כאשר אתם נזכרים
בתאוות הלילה הנוטפות,
בצורך שסופק עד תום
ובכל זאת כל לילה מופיע מחדש?
האם אתם מחשיבים את עצמכם לנאמנים?
לנו חולשות כאלו אין.
"מה יחשבו כל הסובבים?"
מצחיק ממש ומגוחך.
מובן שאז אתם מאמינים
שכל זה היה חלום ותעתוע,
הזיה ממעמקי הנפש, לא יותר.
הרי כיצד אתם, מבין כולם, מסוגלים לכך?
שטות ממש.
ואנו הרי בכלל לא קיימים,
אם כן חבורת דו פרצופיים,
ענו, ונא בכנות,
מה מקורם של שתי
הנקודות הקטנות על הצוואר?
הדומות לנשיכות?