נחפזת, מהר, בקרוב תתחיל צפירה
רק שלא תתפוס אותי לבד פה בדירה
לדקה של דומייה אין משמעות בבית ריק
אז ירדתי למטה אל מחלף תנועה זועק.
גבי לבנק לאומי, פניי לדרך ההומה
לפתע מן הרעש באזניי נתרוממה.

עצרו הנערים בחולצות הלבנות.
עצרו האמהות.
ילדיהן הרימו ראש, נשאו מבט שואל-
רגע, חומד. אמא צריכה דקה להתאבל.

השומר בבנק ממול קם גם הוא
ונעמד
ליד
גבר דתי מזוקן.
מבט מרוקן.
בחור כהה שיער חמק פנימה מהצד.
השומר הפזיל עין אך המשיך עוד לעמוד-
בליבו חשב: זאת הזדמנות פז לפיגוע או לשוד.

הנהגים תחת השמש באוויר המלוהט
מבטם סלל בשקט את דרכו אל האספלט.
בעוד הרמזור מחליף צבעים,
שנית ושלישית הוריק והאדים,
המנועים עוד פעמו פלטו אדים.
איש איש ליד רכבו, כולם עומדים
והצפירה עצרה הכל, רק השמיים רועדים.

בנתיב התחבורה הציבורית עבר מיניבוס של ערבים.
מבעד לחלון הם מביטים ברגש מעורב
הסתייגות וחוסר הבנה וסקרנות וגם חשש טבעי
קצוצים דק יחד לסלט ערבי.
נהגם עבר באור אדום
צפר צפירות חדות.
אולי כדי להזהיר.
אולי כדי ללעוג למצבנו השביר.
כולם תמיד בתוך עצמם בכל מקום בכל העיר
ורק כשהצפירה הזו חופרת באוויר
כמו גץ - בוער לשניותיים קשר בהיר
בין הגברת לידי והזקן בתחנה
והנהג צהוב-החולצה שנשען על דלת מכוניתו
בדממת הכביש המהיר.

כן, אולי בכל זאת יש פה משהו
אולי בכל זאת זה אותו העם
ויש איזה "ביחד" נאלם נכלם.
צליל בודד החל שוקע ויורד והצפירה נמוגה.
דלת מכונית נטרקה בקול אטום.
בום.
עכשיו ממשיכים, לא מיצמצנו. לא קרה כלום.
אפשר עכשיו לחזור להיות שומר, נהג, זקן,
הרי רק במקרה אנחנו פה, כן?
כל השבים והעוברים
ובחורה אחת עם סקרנות של סופרים.