[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
הכבל שבקיר

איליי נסע לאורך רחוב מאה ושבע הצר וחיפש את בניין עשרים ואחת.
הרחוב היה חד סטרי, מכוניות משתי הצדדים, ועד כה לא היה מקום
אחד פנוי. הוא החליט בליבו לחנות את הטויוטה החבוטה שלו ברגע
שימצא מקום, כדי לא להסתכן בסיבוב הגדול שייצטרך לקחת כדי
לחזור לתחילת הרחוב, מסביב. גם ככה הוא איחר, והדלק כמעט
נגמר.
כל הבניינים מסביבו היו אפורים ופשוטים, ורובם נראו כאילו
מישהו מאוד רצה להפוך אותם ליפים ומיוחדים, אך בתקציב קטן
מאוד. בניין אחד היה צבוע בצהוב, רק בקומה הראשונה. בבניין אחר
היו שני עציצים משני צידי דלת הכניסה. בשום מקום לא היה חניון.

בסופו של דבר הוא הגיע. בניין שלושים וחמש סומן באותיות גדולות
ושחורות, כנראה בגרפיטי, מה שאומר ששבע בניינים אחר כך צריך
להיות מעוז חפצו, מכיוון שהרחוב התחיל במספר שמונים ותשע.
הבניין היה , כמו כל שכניו, אפור. לתדהמתו של איליי, ממש מול
הכניסה היה מקום חניה אחד, יחסית מרווח. הוא הסתכל בראי כדי
לוודא שאף אחד לא מתקרב מאחוריו. הרחוב היה ריק. הוא החנה
במיומנות ויצא לכיוון הבניין.
איליי ירד במדרגות לקומה אפס, שהייתה בדיוק מתחת לקומת הקרקע.
הוא פגש שם איש נמוך ומקריח בשם פלצר. זו הייתה פגישתם
הראשונה, אך השניים דיברו בטלפון, ופלצר ביקש מאיליי להגיע
למקום ולפגוש אותו שם, ולא היה שם אף אחד אחר. האיש נראה נרגז.
הוא ישב על כיסא שהמשענת שלו נשענה על הקיר הלבן המתקלף
שמאחוריו. לידו היה שולחן קטן עם חוברת תשבצים מקומטת ובלויה,
שהתשבץ העליון בה היה פתור לגמרי. החדר הואר על ידי נורה קטנה
שהבסיס שלה התנתק מהקיר והיה תלוי יחד עם הנורה עצמה על כבל
דק. בקיר ממול היו שני חלונות צרים שהיו צמודים לתקרה, ונדמה
היה שהם ממשיכים מאחורי הקיר עד הקומה שמעל. פרט לזה, ולבקבוק
מים שהונח מתחת לכיסא של פלצר, לא היה בחדר כלום.
פלצר הסתכל על איליי במבט נרגז ומיד קם.
"טוב!" הוא אמר. "אז ככה", השמנמן התחיל ללכת אל הקיר שמולו,
זה עם החלונות, וסימן לאיליי לבוא אחריו. אז הוא ירד לכריעה
והרים כבל חשמלי קטן שיצא מתוך הקיר והתחבר לשקע ממש מעל החור
שממנו הוא יצא. איליי לא שם לב לכבל הזה קודם לכן. "אתה יודע
מה זה?" האיש שאל. איליי הנהן נמרצות. זה לא היה תפקיד
חלומותיו בדיוק, אבל הוא רצה לעשות רושם טוב. אולי יש אפשרויות
קידום, או משהו דומה. פלצר נראה עייף ולא מתעניין. "אתה יודע
שזה צריך להיות בחשמל כל הזמן, כן?"
"כן. אחרת האיזון של העולם נפגע."
"כן.." אמר האיש, שלא התרשם במופגן. "אין צורך להגיד את זה",
השניים הסתכלו זה על זה והיה רגע של מבוכה כשכל אחד חשב מה יש
לו להגיד או לשאול את השני. לבסוף פלצר אמר: "בכל מקרה, מישהו
יחליף אותך בבוקר"
"אממ..." התחיל איליי להגיד את מה שהיה לו לשאול מלכתחילה. "מה
בעצם אני עושה?"
סוף סוף פלצר נראה מרוצה מהעובד החדש שלו, אך המבט שלו לא נמשך
זמן רב, והוא הרצין מייד. "אם זה מתנתק, תחבר את זה שוב. זה
הכל. פשוט יש אנשים למטה שמדי פעם מועדים על הכבל, ואז זה
מתנתק. די פשוט"
אז פלצר פשוט הסתובב ויצא מהחדר, משאיר את איליי לבדו.



בלילה הקודם איליי וחברו הטוב אלי יצאו לעיר. לא היה להם הרבה
מה לעשות, אבל שניהם לא היו עייפים. הם גם לא היו רעבים, אבל
הם הלכו לאכול פיצה בכל זאת. כשהם הגיעו למקום, זה היה כמה
דקות לפני שעת הסגירה. הם הזמינו שתי פיצות גדולות ופשפשו
בכיסים שלהם כדי לנסות למצוא ביניהם מספיק כסף קטן בשביל לשלם
על האוכל. לשניהם לא הייתה עבודה באותו זמן, ולכן רק במזל הם
הצליחו לגייס מספיק כסף, אבל לקחת שתייה היה מעל לתקציב. הם
ישבו ליד אחד השולחנות וראו את כמות המכוניות מתמעטת משעה
לשעה.
"אני יוצא מחר עם איילת", אלי סיפר לאיליי בפעם החמישית בערך.
"אני עדיין לא מאמין!"
הסיפור היה כזה: אלי פגש את איילת בסופר. הוא היה דלוק עליה
במשך כמה חודשים, תמיד מסתכל עליה מהצד ומעריץ אותה, ואת אותו
בחור מוכשר, חכם ובודאי גם מצליח שיהיה לו את המזל לצאת איתה
מתישהו.  הוא הכיר אותה מהאוניברסיטה, אבל הם אף פעם לא דיברו.
היא הייתה החלום הרטוב שלו ושל כל החברים שלו והוא, טוב הוא לא
היה בדיוק בדרגה שלה.
כל פעם שאלי סיפר את הסיפור הוא הזכיר בפליאה כמה יפה היא
הייתה, אפילו בבגדים פשוטים, ואת העובדה המדהימה שלמרות
שאיכשהו הוא שכנע אותה לצאת איתו, הוא בכלל לא זוכר איך הוא
עשה את זה, מה הוא אמר לה. הוא זכר את ההתחלה, כשהוא ראה אותה
מנסה להגיע לקורנפלקס שהיה מחוץ לטווח ידה, והוריד אותו
בשבילה, והוא זכר את הסוף, כשהוא אמר: "אולי נצא מחר לסרט?"
והיא אמר:, "כן." ואז הוא חייך והלך, שוכח לחלוטין מה הוא חיפש
בסופר מלכתחילה ומתחבא באחד מהעברים עד שהיא תלך, מחשש שאם
יראה אותה שוב יהרוס את זה, איכשהו. אחרי שהיא הלכה הוא חיכה
חמש דקות ואז הלך, או בעצם ריחף הביתה, וישר התקשר לאיליי
(ולעוד עשרה אנשים) כדי לספר מה קרה.
"אני יודע שאין סיכוי שזה יגיע לאנשהוא, אבל אם היא תישאר עד
סוף הסרט אני אהיה גבר מאושר"
"ברור שהיא תישאר!" איליי ניסה להיות חיובי. "בטח גם יהיה דייט
שני, אני בטוח" הוא הוסיף, אבל שניהם ידעו שזה שקר. איליי לא
שיתף את חברו בחשש שאולי איילת לא רואה את זה בכלל כדייט אלא
כמשהו תמים לחלוטין.
"אני אומר לך, הייתי פשוט מעולה, כמו אנשים בסרטים. הצחקתי
אותה, החמאתי לה, וואו. אם רק הייתי זוכר משהו מזה."
באותו זמן התקרבה אל השניים נערה משונה קצת, שכאילו הופיעה
משום מקום. היה לה שיער אדמוני אסוף ובגדים פשוטים אך רשמיים.
"סליחה," היא פנתה אל איליי. "יש לי הצעה בשבילך. יש לך זמן?",
איליי הנהן והבחורה הסתובבה והלכה כמה מטרים, ואז נעצרה
והסתכלה עליו. איליי קם והלך אחריה, בדרך מקבל מבט מבולבל
מאלי. "אני מחפשת מישהו בגילך לעבודה בלילות. זה תפקיד מאוד
חשוב, עם הרבה אחריות, אבל הוא לא קשה. יש לך עבודה כרגע?"
איליי הניד בראשו. "מצוין. אז היית מעוניין בתפקיד כזה?",
ולפני שהוא הספיק להגיב היא הוסיפה, "אתה בן אדם אחראי?"
"אני חושב שכן" הוא ענה. "זאת אומרת, כן."
"אוקיי. העבודה לא רחוקה מפה, ואני צריכה מישהו שיעבוד בין תשע
בערב לשמונה בבוקר. אתה תעבוד לבד, ואתה יכול להביא לעצמך אוכל
או חומר קריאה כי יהיה הרבה זמן פנוי. עד עכשיו זה נשמע טוב?",
איליי הנהן. הנערה נתנה לו כרטיס ביקור ואמרה שייתקשר בבוקר.
על הכרטיס היה כתוב מספר טלפון והשם פלצר.
איליי חזר לשולחן והתיישב, וכשהביט ראה את הנערה מתרחקת בצעדים
מהירים עד שנעלמה מאחורי בניין כלשהו.
"מה זה היה?" אלי שאל.
"היא הציעה לי עבודה!"



השניים נשארו ליד הפיצה עד הבוקר, אוכלים לאט ומדברים לאט, אך
בסוף שניהם היו צמאים ועייפים, והיו צריכים ללכת לשירותים. אז
הם נפרדו, איליי איחל לאלי בהצלחה בדייט עם איילת וכל אחד הלך
לדרכו. איליי הלך הביתה ברגל והגיע כשכבר היה אור בחוץ. הוא
צחצח שיניים ושטף פנים, ואז סגר את החלון היחיד בדירה, כיבה את
האור ושכב לישון. הוא הצליח להירדם, באופן מפתיע, לכמעט שעה
וחצי, אך אז התעורר מקול טרטור שבא מרחוק. זה לא היה חזק, אך
השינה שלו הייתה קלה מאוד. הדירה הייתה קטנה וצפופה, אבל איליי
חישב כמה חודשים קודם שעם הכסף שיש לו הוא יכול לגור שם כמה
שנים טובות בתנאים סבירים, למקרה שהוא לא ימצא עבודה. ואם הוא
כן יימצא, (הוא נהג לעבור בין עבודות זמניות) הוא יחסוך את
הכסף עד שיהיה לו מספיק כדי לעבור בביטחון למקום מרווח יותר.
השיטה הזאת השתלמה, כי הוא אמנם לא היה קרוב לעבור דירה, אך
היה לו מספיק כסף כדי לקנות לעצמו אוטו יד שלישית נחמד.
אחרי שהוא התעורר, הוא התיישב על המיטה והרים את המכנסיים
מהרצפה כדי להוציא את כרטיס הביקור שנתנה לו הנערה בלילה
הקודם. הוא חייג את הטלפון וחיכה. אחרי צלצול אחד בלבד ענה לו
קול גברי מחוספס, שהציג את עצמו כפלצר.
אחרי שאיליי הציג את עצמו, האיש לא שאל מאיפה הוא השיג את
המספר, ומיד התחיל לשאול את אותן שאלות שהנערה שאלה את איליי
בלילה הקודם. אם יש לו עבודה, אם הוא אחראי...
לבסוף, פלצר הסביר במה מדובר.
"מה שאנחנו מחפשים כרגע זה טכנאי חשמל לעבודה רצופה בלילות.
התשלום הוא קבוע, שש-עשרה לשעה נטו, ואנחנו משלמים במזומן"
"טכנאי?.." איליי חיפש דרך להגיד שהוא לא מבין כלום בחשמל.
"אל תדאג." ואז השיחה קיבלה תפנית משונה מאוד מבחינתו של
איליי. "אני לא יכול להגיד יותר מדי בנושא, מחשש לפגיעות כלשהן
במקום, אבל הסיפור הוא כזה. יש כבל שמחובר למכונה גדולה שנמצאת
מתחת לפני הקרקע. כיום אף אחד לא יודע בביטחון מי בנה את
המכונה או איך היא עובדת, אבל זה מה שאנחנו יודעים: המכונה
מחוברת לחשמל בתחתית של בניין כלשהו בתל אביב, והתפקיד שלנו
הוא לשמור שהיא תהיה מחוברת לחשמל. היו פעמים שהיא התנתקה,
וכשזה קורה אז מתחילים לקרות דברים לא הגיוניים", הייתה שתיקה
קצרה, ואיליי חיפש דרך להביע את הספקות שלו בלי לסכן את
האפשרות שיעסיקו אותו.
"זה נשמע קצת מופרך, אני יודע. אולי עדיף שלא תאמין בעצם, אבל
כל מה שאנחנו צריכים ממך זה שתשב בחדר ותדאג שהכבל לא יתנתק,
ואם כן אז שתחבר אותו בחזרה לפני שקורים דברים גדולים מדי.
החשש הוא שאם הכבל מתנתק לרגע, אז יכולים לקרות דברים קטנים,
אוטו מאבד גלגל באמצע הכביש באנגליה, עמוד חשמל נופל ביפן,
מתקפת זאבים בשטוקהולם, אפילו אישה זקנה זורקת סלע על בניין
המועצה. זה קרה אצלנו, ואחר כך גילינו שבאותו יום היה נתק קצר.
עכשיו עם דברים כאלה אפשר להתמודד, זה לא כל כך נורא, אבל
כשהכבל מנותק הרבה זמן, מתחילים לקרות דברים גדולים יותר,
ואנשים דורשים הסברים שפשוט מאוד אין. למזלנו הם לא מבקשים
מאיתנו כי הם לא יודעים עלינו, אבל התפקיד שלנו זה שזה פשוט לא
יקרה. אתה מבין?"
"אני מבין."
"המלחמה בעיראק, הצונאמי, כתות מתאבדות, רצח רבין, דברים כאלה
קורים כשהכבל לא במקום. אתה מבין? בשביל זה צריך שם מישהו כל
הזמן"
"אוקיי."
"כמובן שאת המכונה אפשר להפעיל ידנית, ככה זה היה לפני המצאת
החשמל, אני מניח. אבל זה קשה. אוכלוסיית העולם מונה משהו כמו
עשרה מיליארד אנשים, והמכונה הזאת שומרת על כולם באיזון. היא
שומרת על העולם באיזון. עד פה?"
"בסדר." איליי ניסה להישמע קר רוח, אך נדמה שזה לא עבד על
האיש.
אחרי עוד כמה דקות שהאיש שכנע את איליי כמה חשובה העבודה הזאת,
וכמה אחריות צריך, ועוד כמה פרטים טכניים, הם ניתקו את הטלפון
ואיליי נשכב על המיטה.
"לא הגיוני בעליל", הוא אמר לעצמו בקול: "הבוסים החדשים שלי הם
פסיכים, אבל אם יש להם כסף זה מספיק טוב בשבילי". בזמן שהוא
אמר את זה הוא הסתכל על המקרר שלו והבין שהוא עדיין צמא. הוא
פתח אותו והוציא בקבוק קולה מלא במים קרים. הוא לקח לגימה
ארוכה, ואז הטלפון צלצל. זה היה פלצר, והוא התחיל לדבר לפני
שאיליי אמר "הלו" אפילו.
"תשמע, המכונה פשוט שומרת על האיזון. אם היא לא עובדת בהספק
מספיק גדול, דברים לא טבעיים או לא הגיוניים קורים. זה הכל.
אפילו דברים טובים יכולים לקרות, כמו הנחיתה על הירח, שקרתה
בזמן שהייתה לנו הפסקת חשמל, ומאז כמו שאתה יודע אף אחד אפילו
לא העז לנסות שוב, כי הם יודעים בעצמם שזה לא היה טבעי. הם
קוראים לזה 'נס', אני קורא לזה פאשלה. אתה יודע למה פאשלה? כי
עכשיו מבחינת האנשים הטכנולוגיה של נאסא עובדת. אבל היא ממש לא
עובדת, בכלל. אבל איך הם ישכנעו את הממשלה לתת להם עוד
מיליארדים על פיתוח אחרי שהמטרה הושגה? מה הם יגידו? 'רוצים
להצליח שוב, אבל שזה יהיה הגיוני?' לא, אז אתה מבין, עדיף שלא
יקרו פאשלות כאלה. אני אם אני רואה שיש הפסקה אני רץ כמו טיל
לארון חשמל כדי לבדוק אם קפץ הפיוז. בכלל, עוד כמה שבועות
אנחנו מקבלים גנרטור סוף סוף (הארגון שלנו כל כך סודי שקשה
אפילו לזוז, אף אחד שם למעלה כמעט לא שמע עלינו. כל פעם יש ח"כ
אחד שיודע, והוא אחראי לספר למישהו בכנסת הבאה. פעם אחת הוא מת
לנו. אל תשאל.) ונגיד אתמול בצהריים זה התנתק לאיזה כמה שניות
והבחורה, שהיא הייתה חדשה, לא שמה לב, רק לכמה שניות, ואז היא
חיברה את זה בחזרה. עכשיו, אני רואה חדשות, ולא קרה שום דבר
גדול אצלנו, אבל לך תדע! אולי איפשהו באפריקה איזה בנאדם רצח
את ההורים שלו, אתה לא יכול לקלוט מה זה יכול לעשות לאנשים
לפעמים. בקיצור, רק רציתי להזכיר לך שתבוא בתשע, ותנסה לא לאחר
כי אני לא אוהב שמאחרים. תהיה לך חניה אם תבוא עם האוטו אז אין
סיבה שתאחר למה יש לי התחייבות כזאת שאם אני לא יוצא משם בתשע
וחמישה אני מת, ואני לא יכול לצאת עד שאתה מגיע. טוב? אני שמח.
ביי!" הוא אמר וניתק, ואיליי קלט שהוא לא אמר אפילו מילה בכל
השיחה, ושאם האיש היה מחייג מספר שגוי, הוא לא היה יודע.



באותו יום איליי דיבר עם אלי על הדייט. הוא התלבט לאיזה סרט
לקחת את איילת. אלי חשב קומדיה, ואיליי הציע סרט אימה, כדי
שהוא יוכל לחבק אותה ברגעים המפחידים. בסוף הם הסכימו על סרט
דרמה על אם חד הורית עם ילד חולה בלוקימייה. איליי אפילו המליץ
לאלי לקרוא על לוקימייה באינטרנט כדי שהוא יוכל להשוויץ בידע,
והוא כמובן התלהב מהרעיון. השניים חישבו שאם הסרט מתחיל בתשע
וחצי, אלי צריך להיות שם בתשע, ואם לוקחים בחשבון הפסקה של עשר
דקות פלוס עשרים דקות פרסומות, הסרט ייגמר בעשרים וחמישה לשתים
עשרה, אז הם אמורים להספיק לבית קפה שיש באזור שנסגר בדיוק
בחצות.  איליי איחל לאלי בהצלחה וניתק. אלי בכלל לא זכר לשאול
על העבודה החדשה של איליי, אבל זה בסדר. יש לו דברים אחרים על
הראש.
איליי הגיע לעבודה בתשע אפס אפס ושלושים שניות. הוא לא הביא
איתו כלום כמו שהנערה המליצה, והוא פשוט התיישב על הכיסא,
התנדנד אחורה אל הקיר ולקח לידו את חוברת התשבצים שהייתה על
השולחן. כל התשבצים היו פתורים חוץ מאחד, עם תמונות של
פוליטיקאים שאיליי לא הכיר, אבל זה לא שינה כי בין כה לא היה
לו עט, פלצר לקח את שלו איתו. הוא פשוט ישב שם, התנדנד מדי פעם
והסתכל על השקע. בלי לעשות כלום. כשהוא השתעמם מהמחשבות שלו
הוא ניסה להריץ בראש פרקים של סיינפלד. השעות עברו בעצלתיים,
וכצפוי לא הייתה הרבה פעילות. הוא קצת קיווה שהכבל התנתק, אבל
כמו שזה נראה זה לא היה דבר שקורה הרבה. בשעה רבע לשתים עשרה
איליי התחיל לחשוב על אלי ואיילת. הסרט כבר נגמר, והם ככל
הנראה בדרך לבית קפה. היא בטח הסכימה לבוא, כי הוא יכול להיות
מאוד משכנע כשהוא רוצה, ובמקרה הכי גרוע הוא יכול להגיד לה
שבמילא המקום נסגר עוד רבע שעה, אז מה יש לה להפסיד. כשהם
דיברו בטלפון, הם חשבו ביחד על נושאי שיחה לרבע השעה הזאת. חמש
דקות לפחות הם קבעו לסרט, על השחקנים והעלילה (אלי חיפש מידע
גם על השחקנים כדי שיהיו לו סיפורים- השחקנית הראשית עברה
גמילה פעמיים -  מסמים ומסיגריות, ואחד מהשחקני משנה איבד את
ההורים שלו בתאונת רכבת). עוד שתי דקות מקסימום אלי יספר על
עצמו ועל העבודה הקודמת שלו בגן חיות, ואחר כך כמובן ישאל אותה
שאלות על עצמה, לפחות דקה אם היא לא תענה בהרחבה. שתי דקות
נוספות אפשר לדבר על קפה ועל התפריט, ואם יהיה צורך אז אפשר
להשקיע את שאר הזמן בענייני היום יום. (אלי כמובן צפה בחדשות
לפני שבא).
איליי חשב לעצמו על מה השניים מדברים. הוא לא ראה את איילת,
אבל יכל לדמיין אותה מהתיאורים. הוא הריץ את השיחה שלהם בראש
שלו. מה הוא שואל, איך היא עונה לו, מה שפת הגוף שלה, האם הוא
לחוץ או לא, האם יש עוד אנשים בבית קפה, מה הם הזמינו... כל
מיני פרטים שהוא מילא לעצמו לפי איך שהתחשק לו.
ואז הגיע חצות. בשתים עשרה בדיוק, הצוות של בית הקפה סוגר את
הוילון שמקיף את הבאר, ומתחיל להרים את הכיסאות. בשתים עשרה
וחמישה הם מבקשים בנימוס ממי שעוד נמצא שם שיצא. בשתים עשרה
ועשרה הם זורקים אותך החוצה. אלי ואיליי הסכימו שהכי כדאי שהם
יצאו בדקה לשתים עשרה, ואלי ילווה את איילת לאוטו.
"זה בטח רעיון רע," אלי אמר לאיליי בטלפון כמה שעות קודם, "אבל
אני חושב שאני אנסה לנשק אותה. הרי דייט שני זה סיכוי קלוש, עם
זה שאין לי עבודה והכל, ואני בטח אהיה כל כך לחוץ שאני אשמח אם
היא בכלל תישאר עד סוף הפגישה. נראה לי שאני פשוט אלך על זה
ויהיה מה שיהיה." איליי שקל את הדברים קצת בשקט.
"אל תחליט עכשיו. אם ילך גרוע, אז למה לא, תלך על זה. אם ילך
מעולה, אז גם. אבל אם לא הלך מעולה, ואתה בכל זאת חושב שיש
סיכוי, אז תחשוב פעמיים"
עכשיו אלי היה בשקט כמה שניות.
"עזוב, אני הולך על זה וזהו. אחרת אני אשתפן"
ההליכה מבית הקפה לחניון לקחה פחות מדקה, ואיליי דמיין את
המרחק החל מהשעה שתים עשרה, שבה הם יצאו מהמקום. הם הלכו
בהליכה איטית, היא הייתה מימינו. הוא בטח התלבט אם לתת לה יד
או לא, ובטח החליט שלא. הוא ראה אותם מגיעים לכניסה לחניון,
שבה הם נפרדים. "לא משנה לאיפה היא תלך, אני אלך לצד השני",
אלי אמר לו קודם. "כדי שלא יהיה מביך" הם נעמדים זה מול זו,
הוא אומר כמה שהוא נהנה, מחמיא לה, כמובן. היא מחייכת בנימוס.
הוא מתקרב אליה לאט.
עוצם עיניים.
מה הסיכויים שהיא תסכים. אחת כמוה, עם אחד כמוהו?
לא הגיוני בכלל.

איליי פקח את עיניו, התרומם מהכיסא שנפל אחורה בחבטה וקפץ
קדימה. הוא השתטח על הרצפה ומשך את הכבל מהקיר, רק לשנייה.
בשביל אלי







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ווטסון, שמתי לב
שהפרח של האיי
סי קיו אף פעם
לא נובל






שטותניקים
מתחפשת בפורים
לשרלוק הולמס


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/09 9:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה