"אני צריכה לעצור פה לרגע לקחת משהו מאלון", היא אמרה והסתכלה
עליו בזמן שהיא מסובבת את ההגה ימינה ונכנסת לחנייה מתחת
לבניין בן ארבע קומות. האיתות השמיע תקתוק קצוב ועמום שלא
הפסיק עד שהיא הפסיקה אותו ידנית, בהיסח הדעת. הוא יצא
בצייתנות מהדלת והלך אחריה דרך דלת הכניסה הפתוחה ולמעלית. הם
עמדו אחד ליד השנייה והסתכלו על הדלתות נסגרות. רק אחרי
שהמעלית התחילה לזוז, היא פנתה אליו ואמרה בשקט: "אז תקשיב,
בקשר לאלון, אולי כבר שמעת..." היא חכתה לתגובה שלא הגיעה.
"הוא לא מדבר, אתה יודע". הדלתות נפתחו והשניים נכנסו למסדרון
והלכו לדלת הראשונה. היא דפקה והם חיכו.
אלון לא דיבר. אף פעם. לא שהייתה לו בעיה במיתרי הקול, הוא לא
היה אילם וגם לא חירש. בהתחלה ההורים שלו היו בטוחים שזה המצב,
או שהוא פשוט טיפש. הם לקחו אותו לרופאים ומומחים, אבל אף אחד
לא מצא איתו שום בעיה פיזית. ובקשר לטמטום, ובכן, אלון הוכיח
את עצמו לא פעם כילד מאוד אינטליגנטי דווקא. אבל מה שהכי הפתיע
את כולם זה לא העובדה שבגיל ארבע אלון לא אמר מילה מימיו, אלא
העובדה שכמעט אף אחד לא שם לב. "וואלה, אני באמת לא זוכר/ת
שהוא אמר משהו" הייתה התגובה הרגילה. העניין הוא שבמבט ראשון,
שני ואפילו שלישי אלון עושה רושם רגיל, אפילו טוב מהרגיל, והוא
מתקשר עם אנשים בלי בעיה בכלל, הוא פשוט לא משתמש במילים בשביל
זה. לא מעטים האנשים שפגשו אותו, בילו איתו זמן מה ואחר כך לא
שמו לב אפילו שבכל הזמן הזה הוא לא אמר שום דבר. ולא רק אנשים
מעופפים ומוזרים, גם אנשים כמוני וכמוך עם שתי רגליים על
הקרקע. או לפחות רגל ושלושת רבעי.
הבעיה תמיד הייתה מתחילה כשלמישהו הייתה שאלה שאי אפשר לענות
עליה בכן או לא או בתנועה מוסכמת כלשהי. אלון ידע בקלות לענות
בלי מילים על שאלות בסיסיות כמו "מה השעה" (מצביע על שעון),
"מה יש לשתות" (מביא בקבוקי שתייה או מושך בכתפיים. לפעמים
מחווה למקרר, שיבדקו בעצמם). אפילו "איך קוראים לך" לא הייתה
בעיה, כי עם שם נפוץ כמו אלון אפשר להניע את השפתיים ואנשים
ישלימו לבד את החסר. בגלל זה, אגב, השם שההורים של אלון בחרו
לו, מיירון, בוטל ונשכח כשהבינו שכולם חושבים שלילד קוראים
אלון. כולל הילד, כך נראה היה. אז הם שינו אותו.
בעצם, יכול להיות שגם ההורים של אלון לא היו מגלים עד שלב
מאוחר יותר את המצב המוזר הזה של בנם, אבל אבא של אלון התעקש
לשמוע את המילה "אבא", ויהיה מה. לא מספיק להזיז את השפתיים או
לחבק או כל דבר אחר. "א-בא", היה אומר לו. "שתי הברות, מילה
אחת. פשוט תגיד את זה כבר." אבל אלון לא אמר.
אם זה עדיין נשמע קצת מופרך, הבינו את הנתון החשוב הזה: בכל
הזמן הזה שאלון לא בזבז על ניסיונות ללמוד דיבור, הוא למד
הבעות פנים. במקום להגיב במילים הוא היה מגיב בהבעה, לצהלת
הוריו (לפחות כשהיה תינוק), ועד מהרה הוא עיצב את הגבות, הפה
והעיניים, ממש עד הקמט, בצורה מופלאה ממש. כמו צייר מוכשר
במיוחד והמכחול שלו.  אלון היה יודע תמיד לאיזה הבעת פנים הצד
השני מצפה ממנו, וסיפק בדיוק את הבעת הפנים שתהיה תגובה הולמת
ושלמה, כך שמילים יהיו מיותרות. הוא אפילו למד איך לעשות הבעות
אירוניות ולהיות יותר מצחיק מרוב הילדים, תכונה שקצת נעלמה עם
השנים.
אבל אלון שנא שאלות ישירות. ל-"באיזה שנה הוקמה המדינה", לא
הייתה שום הבעה תואמת. אולי חוץ מהבעת "אין לי מושג ירוק", אבל
הוא לא רצה שיחשבו שהוא טיפש, כמו שההורים שלו חשבו פעם.
אלון פתח את הדלת בחיוך ונתן לה חיבוק, ואז טפח לו על השכם
טפיחה חברית והשניים נכנסו, ואלון סגר אחריהם את הדלת. (רוצים
משהו לשתות?) הוא שאל. שניהם רצו מים.
"מה נשמע?" היא שאלה אותו. (הכל בסדר) אלון חייך, והשניים
כמובן הבינו. הוא חשב שאם לא היה יודע מראש יכול באמת להיות
שלא היה מבחין במשהו מוזר עם אלון. ואולי בעצם זה לא כזה מוזר,
אלוהים יודע שהוא ראה דברים מוזרים יותר מאיש שלא מדבר. (ומה
שלומך?) "הכל מצוין, תודה. זה ידיד שלי, אנחנו בדרך לפגוש כמה
חברים בים, אז עצרנו בדרך להגיד שלום. היי". (היי).
הוא לא ידע אם אלון גר לבד או לא, אבל לפי המראה המסודר של
הדירה, ספות מיושרות לשטיח, הכיסאות שעליהם הם ישבו במעגל
מסביב לשולחן מבריק, עציץ בפינה, הוא הניח שבטח יש לו שותפה.
בכלל לא עלה לו הרעיון שיכול להיות שהשותפה הזאת היא בת זוג של
אלון. הוא הניח גם שהוא רווק. לנחש תמיד היה לו יותר כיף
מלשאול. האמת לא שינתה הרבה גם ככה. בינתיים היא ואלון דיברו
על משהו בשקט, ואז היא הסתובבה אליו, קמה והלכה עם אלון
לאיזשהו חדר. הוא נשאר לבד ובחן את הסביבה שלו.
כמה דקות אחר כך אלון חזר לבד. הוא הבין שהוא נתן לה את מה
שהיא רצתה, אבל איפה היא? (בשירותים), ענה אלון לשאלה שהוא שאל
את עצמו. הם ישבו אחד מול השני, והייתה שנייה של שקט מביך, אבל
אז הוא כחכח בגרונו, נשען קדימה, והבעת פניו השתנתה לחלוטין
ונפלה עליו ארשת רצינית וכבדה. "תקשיב", הוא אמר, אבל הקול שלו
נשמע קליל ולא התאים להבעת הפנים הרצינית, אבל זה עמד להשתנות.
אלון התקרב גם ונראה יותר מכל דבר אחר משועשע. "אני יודע בדיוק
מה אתה עושה. אני יכול להעביר את זה הלאה, ואתה יכול לשכנע
אותי אחרת." הבעת הפנים של אלון אמרה: על מה לעזאזל אתה מדבר?
אבל הוא לא התרשם. "הדבר הזה שנתת לה,  יש לי תחושה שזה לא
חוקי במיוחד. ולמרות איך שזה נראה, זה גם לא בדיוק קמח." הוא
אמר וחייך בסיפוק.
(אתה לא יודע על מה אתה מדבר)
"תעשה לי טובה, אלון! אני רוצה עשרת אלפים, ולא תשמע ממני
יותר"
(השתגעת לגמרי)
"טוב, שיקרתי. לא תשמע ממני החודש"
(אתה מתחיל קצת לעלות לי על העצבים, אתה יודע!)
השניים הסתכלו אחד לשני בעיניים ולא זזו במשך כמה שניות.
בינתיים נשמעה הורדת מים בשירותים.
(כדאי שתשכח מזה עכשיו. אני נותן לך הזדמנות אחת אחרונה.)
הוא נשען אחורה בכיסאו ושילב ידיים.
(אני סופר עד שלוש)
דלת השירותים נפתחה והיא התחילה ללכת במסדרון לכיוון הסלון
והפינה שבה השניים ישבו. "עשרת אלפים או שאני מזמר", הוא אמר
בשקט, ונגע בברך של אלון מתחת לשולחן. אלון תפס לו את היד בידו
השמאלית והוציא אקדח בידו הימנית בלי להוציא הגה. הצליל היחיד
שנשמע היה צליל של צעדים מהוססים ומבולבלים במסדרון.
האקדח היה מכוון ביד רועדת לרקתו, אך היה לו ניסיון במצבים
כאלה. הדבר הכי טוב לעשות היה לחכות. אם אלון היה רוצה לירות,
הכדור כבר היה נעוץ בקיר מאחוריו. (עם חלקים מהמוח שלו).
עוד צעד כבר נשמע והיא נשענה על הקיר והציצה לחדר מהצד, שיערה
מסתיר את חצי פניה ועל פיה חיוך מטופש. אלון הסתכל אליה רק
לשנייה, אך זה היה מספיק בשביל האיש שמולו כדי לנתר שמאלה,
הרחק מהשולחן. אלון ירה בלי לכוון ופגע בקיר מאחורי איפה שהוא
ישב. היא צעקה בבהלה ומיד מעדה ונפלה אחורה. אלון ניסה לכוון
שוב אך הוא הספיק לקפוץ עליו ולהפיל אותו אחורה עם הכיסא, ועם
יד שמאלו תפס את ימינו של אלון והצמיד אותו לרצפה, עם האקדח.
אלון ירה עוד שתי יריות שפגעו בתקרה אך מיד התעלף בגלל היד
הימנית שלפתה את צווארו.
היא התרוממה באיטיות, מבולבלת מהרעש ועם צלצולים מעצבנים
באוזניים והסתכלה עליו. היא ניסתה להיראות מופתעת או כועסת, אך
היא לא יכלה למחוק את החיוך מפניה.
"מ-מה קרה?" היא שאלה באיטיות.
"ניסיתי להוציא וידוי, וקיבלתי משהו דומה"
"מה?!"
היא הסתכלה אחורה וראתה מולה נערה בכותנת לילה, מבולבלת אפילו
יותר ממנה שהסתכלה על אלון השכוב על הרצפה בעיניים פעורות
לרווחה. היא התקרבה אל מה שהיא חשבה שהיא גופה, בזמן שהוא גרר
את ידידתו אל מחוץ לדירה והוציא את המפתחות של האוטו מהארנק
שלה. הנערה בכותנת הלילה, צעירה משאר הנוכחים בחמש שנים לפחות,
ניסתה להעיר את אלון ואפילו הצליחה, אך לא הצליחה כרצונה להרים
אותו, וגם לא לפתוח את האזיקים שכבלו את ידיו מאחוריו לידית של
אחת מארוניות המטבח.
כעבור כמה דקות נשמעו הסירנות, ואלון שכבר היה ער הסתכל על
הנערה שמולו.
"אלוני, אתה בסדר?" היא שאלה בקולה המתוק.
(אין שום בעיה), הוא ענה. (ועכשיו גם את, סתמי ת'פה)