כשאורי התגייס לנח"ל, אף אחד לא הבין. הרי הוא היה כזה בחור
מחונן, שמבין במחשבים יותר ממה שהאחרים הבינו. הרי כל מי שראה
אותו עובד ידע שמדובר בעילוי, שיום אחד הוא יגיע רחוק. לממר"ם,
או משהו. הוא גם ניגן על פסנתר וגיטרה, והוציא מאיות בפיסיקה
ומתמטיקה.
בני כיתתו קינאו בתלמיד שהולך לו כל כך בקלות, שבטח יגיע למשהו
חשוב וסודי בצבא. כל כך סודי שאפילו הוא לא יידע מה הוא עושה.
כולם צפו לו עתיד מזהיר, והוריו קיוו כי במשך שלוש השנים
שתבואנה, יעשה חיל. חיל התקשוב, המודיעין או הרפואה, מן הסתם.
אף אחד לא ציפה שאורי ירצה דווקא להיות בחיל הרגלים. ואם
רגלים, אז בטח נח"ל. לא בגלל אומץ הלב שאפיינו אותם, היוזמה או
רוח הלחימה הידועה. לא הדבקות במשימה, רמת הביצוע הגבוהה או
החתירה למצויינות של חטיבה 933. היה זה בגלל הנעליים האדומות.

ביום הגיוס, כשמסביבו אלפי נערים חדורי רוח קרב, סככות עץ
וחיילי "מיטב", עלה אורי לאוטובוס. הוא נופף להוריו מבעד
לחלון, מחייך ומאושר, מחבק את התרמיל המלא בבגדים, אוכל
וציפיה. אמו נופפה בחזרה והזילה דמעה, בעוד בעלה מנחם אותה.
הייתה זו דמעה על הפוטנציאל הבלתי מנוצל של בנה, יותר משהייתה
זו דמעה על כך שתראה אותו רק בעוד שבועיים. היא לא חשבה על
הלוחם שיהיה, אלא על הג'ובניק שיכול היה להיות. כמה פעמים היא
ואביו ניסו להניא אותו מהחלטתו, אבל אורי היה נחוש להוכיח
לכולם שהוא יותר מחננה שאף אחד לא שם עליו. אורי רצה להיות
גיבור, אחד כזה שהבנות יפלו שדודות לרגליו, שהבנים יכבדו אותו.
זו הייתה הסיבה העיקרית בעצם, ביחד עם כל מיני דברים שוליים
כמו אהבת הארץ, ציונות או רצון לתרום לחברה. שטויות כאלה.

הימים הראשונים של הטירונות היו כמו כל טירונות. אורי לא היה
מיוחד או שונה מהאחרים. לכולם הייתה אותה חולצה שצריך לדחוף
למכנסיים כדי שהמפקד לא יצרח עליך, וכמובן - אותן נעליים
אדומות, שבשבילן סחב אלונקות, עשה שכיבות שמיכה, עמד בזמנים,
רץ קילומטרים וצרח הקשבים מלוא הגרון.
בכל לילה, כשכל מה שרצה היה להניח את הראש על כרית נוחה ולשקוע
בחלומות על הבית, על ריח הקציצות המטוגנות של אמא ועל הנאומים
החופרים של אבא - הבין שזה לא כל כך פשוט. הכרית, למשל, לא
הייתה קיימת. אורי אולץ להשתמש בכומתת הבקו"ם הפרוותית כתחליף.
ריח הקציצות היה למעשה ריח הגרביים המסריחות של חבריו לאוהל,
ואת מקום הנאומים החופרים של אבא תפסו התיזוזים המייגעים של
המ"מ. כולם שנאו אותו על התרגילים המעייפים באמצע הלילה ועל
המשמעת המוקפדת שדרש, אבל אורי הבין. אחרי הכל, היו לו שלושה
ארונות על הכתפיים. שניים מברזל, ושלישי מהלוויה של אחיו שנפל
בלבנון.
חדר האוכל גם לא שיפר את המצב. אורי מצא את עצמו שוב ושוב שובר
את מזלג הפלסטיק בשניצל, שהיה קשה כמו אבן ובכלל לא הזכיר את
מה שאמא הכינה. כל מזלג חדש עלה לו בחמש שכיבות שמיכה. אורי
נשבע שבהזדמנות הראשונה ששניהם יהיו על אזרחי, השיניים של
המפקד יצטרפו לשיני המזלג השבורות. אבל בינתיים הדבר היחיד
שעמד להישבר היה הוא, שטוף געגועים לביתו בכרמיאל.
כמה רצה לראות שוב את אחותו המציקה ואת הוריו המנדנדים, הכל
היה עדיף על עוד יום בגיהנום, שמשום מה קראו לו בא"ח הנח"ל.
הוא לא ידע מתי ייצא הביתה, ובקצב שעבר לו שבוע, זה כנראה יהיה
במאה הבאה. בין כפיפות הבטן ואיבוד התחושה ברגליים, אורי הגיע
להחלטה. לעזאזל עם הרובאי 05, הבית לא יכול לחכות יותר.

בערב, כשדלק רק אור הפלאפון העמוס בשיחות שלא נענו, קם אורי
מהמזרון המטונף והמלא בחול. הוא פקח את עיניו והביט על חבריו
לאוהל. חבריו החדשים, עליהם הוא אמור לסמוך בעיניים עצומות.
באנשים שהיו אמורים להציל את חייו במקרה הצורך, אורי לא בטח.
הוא לא ידע אם הקיבוצניקים השבוזים יוכלו לשמור סוד והעדיף שלא
להסתכן. הוא שם את כרית-הכומתה מתחת לכותפת שמאל, הכניס את
החולצה למכנסיים, כיפתר את כל הכפתורים ונעל את הנעליים
האדומות. 'עדיף להיתפס מדוגם', חשב לעצמו, או שהיה זה סתם עוד
מנהג צבאי שסיגל לעצמו דרך הרגליים. "להראות ייצוגי תמיד", הוא
נזכר שצעק תוך כדי עשיית פק"לים במגרש המסדרים, אחרי שהסמל
גילה שאורי שכח לשים גומיות בנעליים.
הוא יצא מהאוהל, מביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שהשטח נקי, בדיוק
כמו שלמד באימונים. 'שלא יגידו שהצבא לא מכין אותך לחיים',
הרהר לעצמו בעודו מתחמק מעיניו של חייל בעמדת השמירה. לא התחשק
לו להפוך לאיקס הראשון על רובה הM16.
אורי הלך בשקט, מתרחק אט אט ממחנה האוהלים המאוס. הרעש
שלא-עשה, איפשר לו להיות בלתי מורגש, ולהרחיק עד מגרש המסדרים,
שהיה ריק כמו אצטדיון טדי בתקופת המונדיאל. הוא עצם את עיניו,
לקח נשימה עמוקה והקיש בנעליו האדומות שלוש פעמים. "אין מקום
כמו הבית", מלמל חרישית אחרי כל הקשה, והרגיש כמו גיבור מסרט
ישן.

והנה הוא שם. אמא מכינה שניצל עוף ואבא מעיין בעיתון. "חייל של
שוקולד", הוא מצקצק בלשונו והופך דף. "כשאני התגייסתי, חודש
וחצי לא ראיתי את הבית". אמא רק מחייכת ומגישה את האוכל
לשולחן. היא כל כך שמחה שהוא איתם, ובאמת שלא אכפת לה איך. יש
לשניצל ריח חזק, כמעט כמו לגרביים של מושיקו, להבדיל אלף אלפי
הבדלות.
הוא הולך לחדר שלו, המיטה הנוחה והסדינים הנקיים מזמינים אותו.
הוא מוריד את הנעליים ומרגיש חופשי. סוף כל סוף הוא מחליט מתי
להירדם. מתי, איך ואיפה.
סוף סוף הוא יכול להוציא את הכומתה מכותפת שמאל, לשים על
המיטה, להניח עליה את הראש - ולישון כמו גיבור.

פורסם במוסך "חיילים כותבים", של עיתון במחנה, ראש השנה
2007.