אני מגיפה את הוילונות ופותחת את תריסים ונושמת. ונושמת ונושמת
ונושמת. כי כל מה שרציתי זה לנשום. כי כל מה שרציתי זה לראות
את העננים שטים בשמיים בזרמים האלה של האוויר, דרך הזרמים האלה
של הדמעות שלי שמתנפצות על הכביש שמתחת. השיער שלי מתנופף
בעדינות לכל הכיוונים. הוא נח לי על המצח ואני מסיתה, זוקפת את
הראש, משתדלת להסתכל רחוק יותר, לשאוף קצת מכל החופש הזה שיש
שם בחוץ. אני מעבירה את ידיי על הברזלים שמרחיקים אותי זמן
ארוך מידי מכל מה שאני באמת רוצה להרגיש. האצבעות שלי מלטפות
כל חלק וחלק, לאורך ולרוחב. אני מתעכבת על העיגול הגדול שיש
בדיוק באמצע, אצבעותי מתחפרות בחלודה ובפיח. כמה תפילות נשאתי
להיות קטנה מספיק, כל כך קטנה עד שאהיה מסוגלת לשבת עליו.
בדמיוני הייתי מותחת רגל קטנה לכאן ושניה לשם, משעינה ראש
מזערי ומותחת שניות אחרונות של תהייה. אחר כך הייתי נעמדת על
השפה ומותחת כנפיים למקום אחר, למציאות, להוויה, העיקר לא
להישאר עוד כבולה במקום הזה, בזיכרונות האלה, בגוף הזה. האוויר
מביא איתו את הריחות והקולות שיש שם. עוד רגע ויקראו לי,
יחזירו אותי לכל הבלתי נמנע. דמעה שקופה ועכורה כל כך נופלת
ממני בכבדות כמו הייתה אישה זקנה. אני כבר שומעת צעדים ומלמלת
עוד תפילה אחרונה. האצבעות מלטפות-אוחזת את העיגול מבחוץ
וכשהקולות כמעט וסוגרים עלי אני סוגרת בחבטה את התריס ואת
הוילון ואת החלום ואת האפשרות וכל הדמעות צונחות לתהום הנשייה
העמוקה שבין שני שדיי.