יש לי חבר חדש, שקוראים לו גידי.
למען האמת, שמו האמיתי איננו גידי. גידי זהו רק כינוי שהמצאתי
לו, כי השם האמיתי גורם לאנשים לעוות את פניהם במבט מרחם או
נדהם, בכל פעם ששמו נהגה. אז גידי זה עדיף, כי יותר נחמד לברוח
מהמציאות האמיתית שמסתתרת מאחורי גידי שלי.
אם לדייק, גידי הוא לא ממש חבר. הוא פשוט ישנו, הוא שם. לא אני
בחרתי בגידי, זה גידי שבחר בי. אם היו שואלים אותי לגביו, דבר
שלא עשו מעולם, כמו בכל אחד מהדברים החשובים באמת בחיים, אז
אין סיכוי שהייתי מבקש להיות חבר של גידי. אם כבר, הייתי עומד
על כך שגידי יקבל צו הרחקה ממני לצמיתות, כי גידי הוא אחד
ששומעים עליו רק כחבר של מישהו רחוק שאתה קצת מכיר. גידי נמצא
תמיד אי שם ברקע, אבל לעולם עם מישהו אחר. ופתאום גידי נהיה
הכי קרוב אליי, חבר שלי ורק שלי.
גם כן חבר.

את גידי הכרתי למחרת ראש השנה. הסבירו לי שגידי כבר היה איתי
לפני כן איזו תקופה. הוא הלך איתי לכל מקום בו הייתי, ועשה
איתי הכל. ישן איתי, אכל איתי, אבל בעיקר הוא פשוט היה ישנו.
הקטע המפחיד של גידי, זה השקט המצמרר שיש לו. הוא לא אומר
מילה, ויכול לשבת לידך בשקט, תקופה ארוכה מבלי שבכלל תרגיש
בנוכחותו. אבל הוא מנצל את הדממה, את חוסר הידיעה, לצמיחה
ואגירת כוחות. בשקט בשקט, הוא צומח בתוכך, גדל ומתרבה. הוא
משתלט על האדמות שלך וחודר לך למערכות. הוא לא שואל, לא מברר
או מבקש, הוא לא קונה ובטח לא מוכר את נכסיו. בסוף הוא משתלט
עליך, על כולך. ואז, רק אז, כשהכל כבר נעשה בדממה הידועה, ברגע
שנדמה לו כהכי מתאים, הוא נותן קול צעקה. ואז בפעם הראשונה אתה
מבין כמה היית עיוור, ושהכל סביבך כבר השתנה. גידי עכשיו בשטח
שלך, מחבק אותך את חיבוק הדוב הנורא.
את הצעקה שלו שמעתי למחרת ראש השנה. עד יום כיפור הפנמתי, שיש
לי חבר חדש בחיים, גידי שמו. באותה תקופה, באותם ימים, ביקשתי
מאדון הסליחות שיימחל לי, לא יודע על מה, שרק ייסלח, ושייקח
ממני את גידי חזרה, שיעלים אותו, שיתפוגג, שילך ויעזוב אותי
במנוחה. הייתי בהיסטריה, כך היו גם כל בני המשפחה. כי כשמספרים
לך שגידי עכשיו איתך, אתה חושב רק על עובדה אחת, ידועה
ומבהילה: גידי נולד כדי להרוג אותך.

אחרי שהרוחות קצת נרגעו, והבנו שההכרעה עוד רחוקה, השכלנו
להבין, כל המשפחה, שאנחנו נתונים כעת במלחמה. בתחילה גידי שמר
את הקלפים קרוב לחזה. הוא שמר על אש קטנה, ונתן לנו לטעות
ולחשוב שאנחנו מנצחים אותו על נקלה. פה מכה ושם עוד קרב קטן,
והנה אנחנו בדרך לניצחון מזהיר שטרם נראה כמותו בעבר. אבל
גידי, לא פראייר כלל. החבר הזה שלי, שומר עצמו לשעת כושר
מתאימה, ובשעה שרק לו היא ידועה , הוא מכאיב לך, קצת ברגל, קצת
בצד. וכשאתה בודק את מאזן הכוחות, הוא הולך נגד החוקים ונותן
לך מכה מתחת לחגורה - הוא חונק. קשה לך לנשום, ואין לך מנוחה
בשום תנוחה. הוא לא נותן לך לישון או לאכול. הוא מעייף ומתיש
ומוציא את התיאבון והחשק לחיות. החיים שלך, שעל איכותם הצלחת
לשמור מעט, בעת שהמלחמה הייתה על אש קטנה, נעלמו ואינם. לפתע
נפל לי האסימון, וקלטתי את האמת המרה. הבנתי שזו המלחמה שלי,
על החיים שלי, וזהו הקרב המכריע, ושהגיע רגע האמת.
אני נמצא במלחמת קיום מתמדת. אני מנצח בקרבות ומקווה לנצח
במערכה כולה. גידי שרואה רק דם בעיניים, ומתעב אותי ונוקם בי
על לא עוול בכפי, מעט נכנע. אני מצידי, חושש שהוא מרמה. אני
חושב שהוא נהיה בשקט רק כדי לאגור כוחות, ואז הוא יילחם בי שוב
בעוצמה כזאת, שכל מה שהכרתי עד עכשיו ייראה לי כמו בדיחה. אבל
אני עדיין מאמין שהניצחונות של הימים הללו, יהיו בכל זאת
גורליים ומשמעותיים.

אני יודע, שבכל מקרה, מהמלחמה הזאת אני אצא מנצח, לא משנה מה
תהיינה התוצאות. כי בניגוד לגידי, שניזון מעצב ותסכול של
אחרים, ובעיקר מזה של הקורבן אותו בחר להיות לו לחבר, אני
לעומתו, רואה צדדים אחרים שלא הכרתי בחיים. אני מצליח להמיר
תחושות קשות, בתחושות המלוות דווקא את המבט בחצי הכוס המלאה.
ויש חצי מלא. הנה, למדתי להעריך יום שאין בו כאבים, או אפילו
רק שעה כזו. למדתי מחדש, כמה אני אוהב את המשפחה וניזון כל רגע
משהייה במחיצתם. לא הכל אצלנו כמו באגדות, אבל גם לכעסים או
לריבים הקטנים והמטופשים בינינו, יש משמעות חיננית שלפתע
נתגלתה. כי בסופו של דבר, הם כואבים את כאביי ומתייסרים
בייסוריי, ועוברים איתי יחדיו את מוראות המלחמה. למדתי גם על
חברים שאין כמותם, שגם ברגעים הכי קשים הם שם. החיים כניסיון,
וגידי כמלך הנסיינים, מתגלים כמכשולים עבירים. ואל מול המקום
שבו גידי רואה את הרע והכאב, אני רואה רק טוב ושמחה, ובעיקר
חיים.
אבל למרות כל התיאור האופטימי הרשום ממעל, אני עדיין מבקש כל
לילה, ממי שציוות לי את גידי כחבר, ומתפלל אליו, שייתן לי
לפחות ליהנות מכל אותם פירות של ניצחונות רוחניים וערכיים.
ושיחזיר לי את מתנת החיים, של נשימה סדירה, בלי בחילה, בלי כאב
ותשישות מתמדת. כי נראה לי, כך אני רומז לו בעדינות, שכבר
למדתי את הלקח הנדרש. שלא אקח עוד את חיי כמובנים מאליהם. רק
שייתן לי לחיות שוב את חיי הרגילים. שירחם עליי וייתן לי את
הכוח לנצח כבר את גידי.
כי הוא יודע, כמו כולם, שאם אני לא אנצח את גידי במהירות, הוא
ינצח אותי, והמשמעויות הן די ברורות. כי הוא יודע, כמו כולם,
שגידי הוא רק כינוי שהמצאתי למלחמת חיי. כי הוא יודע, כמו
כולם, ששמו המלא של גידי, הוא גידול, ושם משפחתו הוא הסרטן.

אז תן לי, תן לי כבר לומר שלום, לכאבים, לחולשה, לחיוכים
העצובים המרחמים, לדקירות, לרופאים, ללילות מחוסרי השינה, שלי
ושל משפחתי כולה, ובעיקר לומר שלום לחוסר האונים שכפתה עליי
המלחמה. תן לי לא להיפרד מחבריי ויקיריי, אלא מהחבר הזה,
מהאויב הנוראי, להיפרד ממנו בלי לומר שלום.
תן לו, לעולם אותו יצרת, לומר שלום לאויב המר שנלחם ומנצח רבים
וטובים, שתמחה אותו מעל פני היקום, ושהאנושות תרים ראשה ותאמר
כולה לגידי ומשפחתו - שלום.
שלום, ולא להתראות.