אני שוכב על שולחן הניתוחים,
רואה מטושטש, שומע מלמולים,
מבין שזאת היא שאלי מתקרבת,
את ליבי היא רוצה, על זה היא חושבת.

משחיזה סכינים ומכינה את הכל,
ואני, שום דבר לעשות לא יכול.
ידיי ורגלי כבולות לשולחן,
אבל אני, לוותר עדיין לא מוכן.

היא מתחילה לחתוך חתכים קטנים,
ארשת קפואה מרוחה לה על הפנים.
הכאב מתחיל לחלחל לכל אבריי,
והיא ממשיכה, מבלי להביט בעיניי.

היא מחדירה את הסכין הרבה יותר עמוק,
עכשיו כבר נגמר לי הכוח אפילו לצעוק.
"בבקשה אל תיקחי את ליבי," אני לוחש,
"אני מוכן לתקן את כל מה שהשתבש."

"יפה שלי, אני עדיין אוהב,"
"מתוק שלי, גם לי זה כואב."
"אז למה את ליבי את רוצה לקחת?"
"זה אתה שוויתרת עלי, אני לא שוכחת."

מנסה להזכיר לה את כל הזמנים היפים,
היא עוצרת לשנייה, חושבת כמה רגעים.
אני מזכיר לה את האהבה שלנו הייתה,
ודווקא אז, להמשיך בחתכים היא מחליטה.

עכשיו כבר, אותה אני לא מצליח לעצור,
היא שולחת יד, ואת ליבי מנסה לעקור.
"לנצח אוהב אותך," אני אומר בשקט,
בדיוק בשניה שחתיכה מלבי מתנתקת.

זהו, זה נגמר, זה היה רק חלום בלהות.
התעוררתי, אך לא יכלתי לעצור ת`דמעות.
ידעתי שיהיה לי קשה שוב להיות מאושר,
-ידעתי שתמיד, חתיכה מליבי תחסר.