"אז את באה לכאן הרבה?" שאלתי את הבלונדינית משמאלי.
חצי חיוך התגנב לשפתיה. בכל זאת, לא נעים שיראו אותה צוחקת
בהלוויה...

זאת הייתה אחת מההלוויות האלה שאתה הולך בשביל אמא שלך ואתה לא
ממש יודע מי זה "דוד אלברט מירושלים" שמת בגיל 87.
בין "אמן" ל"אמן" לא היה ממש קשה לראות שהבלונדה היפה באותה
סירה כמוני וגם היא הייתה מעדיפה להמשיך לישון עד מאוחר.

"רוצה טרמפ?", שאלתי.
"בכיף", היא ענתה.

נישקתי את אמא שלי, שנראה שלקחה את זה קצת יותר קשה ממני
ואמרתי לה שיש לי המון סידורים.

עלינו לרכב -
"אז תמיד אתה מתחיל עם בחורות בהלוויות?"
"חחח... לא ממש, רק כשאני מגיע להלוויה ממש מאכזבת", עניתי
בציניות מתבקשת.
היא צחקקה מעט ושאלה: "אז לאן פנינו מועדות?"
"ארוחת בוקר אצלי בדירה" עניתי, מלא ביטחון.
"פששש... לא מבזבז שנייה..." - "מה אתה מבשל?"
"למדתי שנים להכין את ביצת העין המושלמת"
"את זה עוד נראה" היא ענתה וחייכה חיוך ממזרי...

אחרי שיחת הבהרה קצרה הבנתי ששמה הוא דניאל ושאילן היוחסין
שלנו לא מצטלב בשום צורה. בכל זאת, יש גבול לליברליות שלי.

"אני אוותר על השאלה המתבקשת: דניאל - זה לא שם של בן?" אמרתי
בחיוך.
"אתה מוותר על השאלה או שאתה שואל?"
"מוותר מוותר, תירגעי..."
"אה סבבה, אז גם אני אוותר על השאלה: סובארו פשע, זה לא אוטו
של ערסים טיפשים מעכו?" היא הוסיפה בעוקצנות.
"היי היי היי, את יורדת לגבר על הרכב שלו?" - "זה כמעט כמו
שאני אתחיל לרדת על המשקל שלך"
"יש לך בעיה עם המשקל שלי?" היא קפצה.
"יש לך בעיה עם הסובארו שלי?" התגוננתי.
"טוב, בחור שמתחיל איתי בהלוויה ובשיחה הראשונה שלנו הוא יורד
גם על השם שלי וגם על המשקל שלי, זה באמת עוד לא היה לי"
"כזה אני - לא שגרתי" עניתי, מרוצה מעצמי...

אחרי עוד כמה משפטים עוקצניים מצד שנינו, הגענו לדירה שלי.

"לא אמרת שיש לך שותף כזה יפה" היא אמרה.
"דניאל תכירי - יששכר, יששכר תכיר - דניאל" עשיתי היכרות
ביניהם.

אין על השותף שלי, הוא הראשון שאני פונה אליו כשיש לי בעיה
אמיתית והוא תמיד יודע מה להגיד לי כדי לרומם את מצב רוחי.
אתמול בדיוק קניתי לו צנצנת חדשה, גדולה יותר. בכל זאת הוא כבר
לא הדגיגון הקטן שהגיע אלי לפני חצי שנה, עכשיו הוא כבר דג זהב
בוגר.

מיותר לציין שארוחת בוקר לא ממש הייתה באותו יום וקפצנו ישר
לקינוח.

אני חייב להיות כנה לרגע - עשיתי כבר הרבה דברים/בחורות בחיים
שלי, אבל היא עשתה כל מיני פעלולים שלא ידעתי שאפשריים בכלל.
אם הייתי יודע שזה ככה, הייתי "מבלה" בהלוויות הרבה יותר.
ממש ממש נהנתי איתה, אבל משום מה, להבדיל מבחורות אחרות, היא
דווקא נורא מיהרה לקום וללכת.

"אני נורא ממהרת, יש לי יום עמוס" היא תירצה.
וכך ארבע שעות וכמה מספרים אחרי, היא כבר הייתה בדרכה החוצה.
"רגע, איך אני משיג אותך?" שאלתי.
"זה המספר שלי" היא אמרה ושרבטה משהו על נייר שהיה מונח על
השידה.

כעבור שלושה ימים הבנתי שהזקנה שעונה לי מהצד השני של הקו כבר
8 שיחות רצופות, לא ממש מכירה את דניאל והיא ממש קרובה להתלונן
עלי במשטרה על הטרדה טלפונית.
הקטע הוא, שבאמת נהנתי עם דניאל וזה לא היה רק הסקס, היא גם
הייתה מאוד שנונה ומצחיקה, אז ניסיתי עוד מספר ימים להשיג את
המספר האמיתי שלה אך הבחורה כאילו נעלמה מעל פני האדמה.

כל התקופה הזאת, היחיד שהיה שם כדי לשמוע את כל הקיטורים שלי
זה יששכר. הוא דאג להגיד לי מה שהוא תמיד אומר כשאני בדיכאון -
" בלופ בלופ, בלופ" אכן, פניני חוכמה.
כל הזמן הייתי שואל אותו מה עם שלושת המשאלות שהוא חייב לי
בתור דג זהב?
דווקא על השאלה הזאת הוא אף פעם לא ענה לי...

"הלו" עניתי לטלפון.
מהצד השני של הקו הייתה אמא שלי. שמעתי שהיא קצת נסערת.
"מותק, אתה זוכר את דוד אלברט שנפטר לפני שנה???" שאלה אמא.
"כן, אני זוכר, איך אפשר לשכוח את אותו יום?!" עניתי.
"אז אישתו לאה נפטרה היום"
"אווווי, אני מצטער לשמוע" "מתי ההלוויה???" שאלתי.
"היום" אמא ענתה.

הבטתי לכיוונו של יששכר ואני מוכן להישבע שראיתי אותו מחייך
חיוך קטן, קורץ לי ואומר: "קיבלת את אחת משלושת המשאלות שלך"