(בלדה טרנס-סיבירית)

א
בתחנה טרנס-סיבירית,
בה הרכבת נעצרת לעתים רחוקות
וספק אם התחנה רשומה במפה
חי פידור  פטרוביץ', נציג התחנה
וביום בו יודע שהיא תעבור,
מנקה מהפסים שלג, מקום לרכבת שתעמוד
ובדגל גדול, אדום את המקום מסמן
בו הקטר ייעצר.
לחמש דקות בדיוק עם הנהג ידבר:
"מה שלומך חבר?
ואיך  שם  מזג  האוויר?
ומה הם חדשות אצלכם בעיר?"
"ההסבר מסוכן
ולוקח זמן!"
גער בו הקיטור -
שריקה
והרכבת מלאה אסירים
ממשיכה לדהור לסיביר-
בלי שניתן הסבר.

ואחרי שעשן הקטר נעלם
באי שם,
ולא יתווסף לו איזה שכן
או סתם אדם,
היה מוציא את  החצוצרה והחל לנגן.

וצלילים נוגים, עצובים
אף נפש חיה לא שומעת,
כי אשתו הכלואה במקום
איבדה את עצמה לדעת.

ולכן פידור פטרוביץ'
נותר  בתחנה בודד,
איש לא הכריח אותו,
ייקח אותו השד.

כך חי  פידור פטרוביץ'
ללא חבר או רע
ומנגן בחצוצרה
מנגינות, שאיש לא שומע.

כי מי לעזאזל יש לו עניין
לחיות כאן?
עורב בודד  היושב על העץ
וקורא בלי הרף קרא-קרא
לחברה
ולאן שתביט- שלג לאין קץ.

אך יש לפעמים שזאב
מתקרב בחסות הליל
וכשאת החצוצרה שומע
אף הוא בודד- מילל.

הזאב ימצא זאבה,
אך פידור יישאר בודד,
כי מי משוגע לחיות כאן?
ייקח אותו השד!

לכן  פידור פטרוביץ',
שאינו יכול לנוח,
מנגן צלילים נוגים,
שנעלמים ברוח.

עד היום, בו החצוצרה
תיפול מידיו
ומנהל החדש, שאותו החליף
אחרי חודש את התחנה עזב.

           ב

וביום בו פידור פטרוביץ'
ירד מהקרון
והגיש יד לאשתו מרינה
לרדת לתוך השלג
הופיע אות הראשון לאסון.

היא קפצה בזריזות,
אך מגף נתקע  בשלג,
היא משכה את רגלה, אך לשווא-
השלג הרך בלע את המגף,
ומה שפידור, בעלה, לתוך השלג
דחף את ידיו,
יותר עמוק שקע המגף,
עד שנעלם מבלי להשאיר סימן.

עובדי הרכבת, שנשאו את  המטען
עזרו לו לשאת  את אשתו
לתוך הבניין.

קבלת פנים העצובה וקריאות ברמה
העירו ממנוחתם את כל יצורי הדממה
ובאו כולם, כדי במו עיניהם לראות,
מי מעתה ב"עמק הדממה" ישלוט?

ומי כמוהם יחזיק מעמד
בשלג, בגשם, בקור ובברד?
והעיקר מי יתרגל לחיי אין קול
ולבדידות שצריך לסבול?
אמנם הייתה לו אישה מרינה,
אך מי יבטיח, שאותו הבינה
שהוא פיידור מרצונו הטוב
הלך לדממה, כדי לקול לרעוב,
שמאס בפרסום, מחיאות כפיים
וחיפש פינה שקטה מתחת לשמיים.
וכל שכאן חי, אמנם טורפות,
אך כמו שלג היורד הן היו דוממות.

      ג
ובהישמע "שלום עליכם" של חצוצרה,
חלה פתאום בדממה מהפכה-
זאב לבן הוציא מהשלג ראשו
ושפשף בכפו שלג שנערם,
כמו כל ייצור שזמן רב נרדם
שועל הפסיק את חיזוריו
אחרי שועלית  נחמדה,
הוא הפסיק ליילל, בשפתו-לשיר
וניער את  פאר זנבו השעיר,
ועשרות עכברונים לבנים,
שעכברה המליטה לפני כמה ימים,
התרוצצו בסקרנות,
מי בזוגות ומי לחוד,
כמו כל ילדים בעולם,
לראות מי יהיה שליטם.

ורק העורב הלבן שריחף
מעל ראשם,
לא התרגש ממהומה
ושידר בלי הרף לכולם
מה קרה,
בשפתו הידועה: קרע-קרע!:

"הייצור החדש הולך על שתי רגליו,
כמו חסידה,
ואחריו צועדת נקבה,
שנוצותיה, כמו תוכי ירוק,
שמנמונת,אך כפות רגליה
קטנות, שחורות ומבריקות,
לא מתאימות לשלג עמוק.

"דבר מוזר בגופו של זכר,
רגליו הארוכות מכוסות בעור חום,
אך גופו הלבן מכוסה בפרווה של  דב לבן
והמקור, במקום להיגמר בוו,
נגמר בפתח רך
ורק פתח המקור משמיע
צלילים משונים לעבר הרקיע,
פעם שקטים ופעם רעשנים
צלילים שונים ומשונים."

והעורב שעל ראש העץ דר,
מיד לכל דרי הדממה מסר
על היצור המשונה שהוא יכול
להאריך את המקור, כדי להשמיע קול
שמאז אלוהים את סיביר ברא
שום יצור עוד לא שמע
לא צליל מובן כגון "קרע",
רק כל מיני טרה רה טה.

"היצור הולך על שתי רגליו,
כמו חסידה
ואחריו נקבה,
שנוצותיה, כמו תוכי ירוק,
שמנמונת,
אך כפות רגליה
קטנות,שחורות ומבריקות,
ולא מתאימות לשלג עמוק."

         ד
אך חלילה לכם לחשוב,
שפיידור פטרוביץ' היה אסיר,
שהשתתף באיזו אסיפה חתרנית
או שנגד שלטון הוציא חיבר שיר
ולכן נשלח לסיביר.

שמו כנגן הראשי היה מפורסם
בכל העולם
וצילומיו עם החצוצרה קישטו כל עיתון
ותיארו אותו "אחד בדורו, גאון"
הצאר, כמו כל רוסיה היה גאה,
באיש מפורסם, שמארצו יוצא
ומתי שפיידור הגיע לבירה
התמלא התא של הצאר בבני משפחה
ובהפסקת הקטע, שהוא ניגן,
התקרב הצאר אל המעקה,
כדי שכל האולם אותו יראה,
ובנוכחותו מחא כף אל כף
סימן לקהל הנלהב,
שיתפרץ  במחיאות כפיים סוערות.

אך פעם קרה מקרה,
ששינה מהלך מחשבות של גאון
מקצה לקצה,
מה גורלו בעתיד יהיה?
פעם כשגמר מנגינה  אהובה,
התפרץ מאן דהו ורץ אל הבמה
והשליך לרגליו כיס מלא מטבעות,
זה עשה וכמו מטורף
בנפנוף ידיו
צעק: "ביס  מאסטרו, ביס,
אנחנו יודעים אותך להעריך
לא רק במחיאות כפיים,
אלא גם בכיס!"

ו'מאסטרו,'שכמו אגמון
נאלץ את ראשו בלי הרף לכף
לשמע צעקות  ומחיאות כפיים,
למראה הכיס עם מטבעות,
ידע שבא הסוף
הוא את ידו לקהל הרים
ואת חצוצרת זהב:
שלום ידידי, פגעתם בי קשה
אני הולך מכם
וספק אם פעם נתראה!"
ולאט לאט החל לצעוד
אל היציאה.

כל הלילה לא נרדם
ורק חשב,
היפוך למנגן על חתונות
ואביו של הכלה, אם יהיה מרוצה,
ייתן לו כיס עם מטבעות - במתנה.
לא, הוא לא ינגן לבעלי מטבע
לא בעל המטבע יהיה לו רע
ויקבע מה עדיף ומה ינגן.
הפעם להנאתו הוא ינגן
רק מנגינות שמוצאות בעיניו חן.

למחרת להוד מלכותו הצאר  
מכתב שלח
וממנו ביקש,
שימסור לו חלקה במדינתו הגדולה,
שאסור אליה לבוא
לעיתונאי, לצלם או מכיר
בלי שאותם הוא בעצמו יזמין,

ארץ שקטה,אם אפשר בלי בני אדם,  
ארץ שבה כל העולם  דמם
ויוכל להנאתו לנגן
שיר ליום שקם עם הזריחה
וניגון מיוחד לכבוד החשכה"

כך כתב האיש, שבחל במחיאות כפיים
וחיפש מקום שקט מתחת לשמיים.
במפתיע זכה מהצאר
מקום נהדר,
שעל שכניו לבקר אותו נאסר.
הוא קיבל   מהצאר משרה מכובדת
להיות אחראי לחלק של המולדת,
מחוז שלם, שמשום-מה
נקרא, כמו בשיר "עמק הדממה."
הוא לא חקר ורק עכשיו
ביקש ידה ולהתלוות אליו
וכשרכבת הביאה את שניהם למקום
    קיבלה אותו הסביבה בדומיית-דום,
אז  הסתכל על הנוף סביב,
שלג לבן, טהור, כמו דג  לא פתח את פיו,
לובן נוצץ  עד לעוצמת עיוורון
ופסי ברזל שהפיצו שיגעון
תוך לובן הפוצע רצועה לא רחבה,
שאלפי אסירים מקובצים מהפלג
עסקו יום יום בהסרת השלג.

גם למושל החדש, בכדי לא לקלקל אצבעות
ויחד עם זאת לשמור על יציבות הגוף
נמסר  תפקיד חשוב.
במקום שהרכבת צריכה לעצור
סביב למקום את השלג לחפור
והיטב לנקות,
ובמקום  לשני קרונות הראשונים
שנועדו לאסירים חשובים,
לישר את השלג על יד המדרגות,
פן איזה אסיר חשוב  
ירצה לרדת לכמה דקות
ולהקל על לחץ הגוף.

והעיקר עיקרים לקבוע דגל,
דגל חציו אדום ושחור,
כדי שנהג הקטר ידע היכן לעצור.

ושכר לעמל - שיחה קצרה
עם נהג הקטר, שבא מהבירה,
לחמש דקות, בדיוק עם הנהג ידבר:
"מה שלומך חבר?
ואיך שם מזג אוויר?
ומה הם חדשות אצלכם בעיר?"
"ההסבר הוא מסוכן
ולוקח זמן!"
גער בו הקיטור.
שריקה.
והרכבת מלאה אסירים
המשיכה לדהור -
לסיביר,
מבלי שניתן לו הסבר.

כזה היה תוכן השיחה, שעליה חזרו
תמיד נהג הרכבת
ומושל  שעל עצמו קבע הסגר.

פעם כשניקה את  השטח  וחפר,
נתקלה האת בדבר קטן וזר,
ואחרי שהוא הוציא אותו,
מצא קרח מגולף בצורת מגף.
כשהוא נושא אותו מעל ראשו,
כמו שלל של  מנצח משדה הקרב
בישר  בשמחה לאשתו על התגלית,
שמצאה לראשונה בסביבה פראית.
מיד לגיגית עם מים חמים הכניס,
כדי שהקרח שכיסה  אותו להמיס.
באלף ניירות מילא כל שטח שהתפנה
ולילה שלם השאיר על יד המדורה
עד שיוכל  לבשר לה על המתנה,
זוג מגפיים גבוהות בסביבה רטובה וקרה.

ואז פיידור, שחשב שאשתו תשמח,
שמע משפט שהשחיר את עולמו הזך:
"תגיד לי פיידור, תגלה לי הכול,
האם השלטונות לא הודיעו לאנשים,שאתה בא למשול?
לא ראיתי זר פרחים שמסרה לך ילדה,
לא שמעתי מאחד הנכבדים נאום ברכה!
שמא בתאריך טעו כולם
ולא באו לקבל את המושל הרם,
מאז כבר שבוע שלם עבר  
ואני לא רואה אף פקיד של הצאר?"

ניסה פיידור להסביר לה בקול שקט,
שכל מה שחי בא לקבל אותו, בעולם זה המת
"כמו היום אני רואה את כולם, שבאו אותנו לראות
אך עינייך עדיין מלובן מסונוורות:
בא  הזאב הלבן וגן השועל
אך שועלים וזאבים לבני אדם לא ניגשים..."
"אני לא צריכה זאבים,שועלים,
אני שואלת, האם לא הודיעו לאנשים,
שאתה בא הנה למשול?"

"לא, אין איש מלבדנו בכל הערבה,
רק  אני ואת -אדם וחוה!
יקירה כתבתי לך ואמרת
לך פעם בקול רם,
שרק אנחנו פה בני אדם!"

"אתה מתלוצץ, תאמר שהתלוצצת,
ושבחרת  קהל רועש קצת,
אך הם קיימים ואני אותם אמצע,
אתה פשוט רצית אותי להפחיד,
אך למצוא אותם הטלתי על עצמי תפקיד-
היכן השכנה הטובה שלך גרה?
מארינה, קטיה או שמא תמרה?
ארוץ אליה ואותה אשאל
האם הן לא מתכוננות לקרנבל,
והאם יש פה חנות לתמרוקים,
כי שכחתי את הקרם לשפתיים,
וגם צריך להרכיב משקפיים,
כהים   עד בוא האביב הירוק".

שמע פיידור פטרוביץ את הפטפוט וצחוק
של אשתו הצעירה שלכאן הביא
מבלי לומר לה שהיא תהיה לבדה באי.

לאי לא  מוכר,עצוב ובודד
הביא אישה צעירה, ייקח אותו השד!
וכדי לעודד אותה -  בחצוצרה ניגן
מנגינות עליזות, מלאות חן,
אך שום מנגינה אותה לא עודדה,
כשסוף סוף הבינה, שהיא בודדה,
והוא במקום להצמיד אותה וללטף,
הבריק את החצוצרה וכל הזמן שפשף
עד שהבריקה, כמו עיני הזאב
שמרחוק אחריה היה עוקב
וכך גם הרגישו כל  יצורי דממה,
שבחפץ  לב היו שותים את דמה.

לשווא ניגן, סיפר,הסביר,
שכאן עולם חדש, ששמו סיביר,
וצרך לפי חוקיו להתרגל לחיות
עם השלג הנצחי ועם החיות,
ושתשכח העבר, מנהגי  עמה,
עד שבעצמה הפכה ליצור דממה.

רצה המזל שיחד עם האישה הצעירה
הובאו מזונות, ממחסני הבירה
כל פעם בחודש וחצי
אף פעם לא בתאריך מסוים
נעצרה רכבת אספקה בתחנה אי שם.
מאחד הקרונות קפצו ארבעה כלבים
והתגוללו בהנאה בשלג, כמו באמבט חמים
לשריקת הנהג ניערו את הפרוות
וממושמעים ניגשו למזחלות.
ארגז אחד  עם לחמים ישר ממאפייה
וארגז אחד עם כתלי חזיר שמנים
הפיץ ריח נעים.
ובעיקר שני ארגזים עם בקבוקי וודקה,
המשקה הלאומי מחמם את הגוף
ומשמח כל עצוב.
אחרי שהנהגים התכבדו בבקבוק
ואיחלו חיים טובים לזוג
מיהרה מארינה לתוך המטבח
בישלה, טיגנה בשביל האורחים מהכרך,
היא לא שכחה על השולחן לשים
חמש צלחות בשביל האורחים.

בעזרת בקבוקים, שהוציאו מהארון
אפשר בקלות ליצור אורחים בדמיון
וכך כשרוקנו שלושה בקבוקים
הופיע בביתם האורח הראשון
הם באו כולם ופיידור  שבהם טיפל,
כיבד אותם בכוס,ושתו אנשי צל
אחרי כוס השלישית, תוך ניגון ושיר
יצאה מארינה במחול עם איזה שגריר
בחור גבוה וחזהו האדיר
מכוסה היה בעשרות אותות הצטיינות
ובאמצע אחד גדול  ונוצץ בצורת כוכב,
"אות גבורה," שהצאר מעניק למצטיינים בשדה הקרב
השגריר לא הרפה ממארינה ובמרץ ובאוון
סובב  אותה גבוה ,כמו איזה סביבון.
הרגישה מארינה שמאושר  יכלה למות
נשכח פיידור בעלה ונשאר רק השגריר
והוא הסיר את נעליה בזריזות.
וכשנשא אותה למיטה, כמו ילדה בקלות  
מיד את גופו הצמיד לשלה
אבל כשאף היא את גופה הצמידה
הרגישה ש"גבורה" ביניהם הפרידה,
וכשחשה שלבה מתפוצץ,
הוא הניח על  כיסא את יריבו הנוצץ,
ואז נתנה לו להתעלז, כשהיא בקושי נושמת,
ללקק את פניה כמו חיה מיוחמת
לנשום לתוך אוזניה, בקצף שהיא נשמה
וכל לחישה תוכנה - אהבה
עוד נשימה, עוד רגע קט
עד שבסוף באנחה מגופה נשמט
ואז ראו  בזוועה עיניה
גופו מיוזע של פיידור מעליה,
לפתע השגריר אהוב נעלם ורק פיידור עדיין חם
נוטל מהכיסא חצוצרה ומצמיד אותה לחזה
ומאז בחלה מהאוכל שבישלה,
ובלילות  מקור עיניה לא עצמה,
ומהיום והלאה שום  משקה מחמם
את השגריר לא יחזיר, שאהבה נושם
וחצוצרה לא יסלק שעל חזהו החזיק
ובהיותו עליה לשדיה הציק.

ובבוא הלילה הוא היה עוטף
במגבת את החצוצרה,
כדי כשביום לנגן ירצה
לא תהיה צרודה.

וכשבלילה קפאה מקור
את גופה לגופו הצמידה,
תמיד החצוצרה העטופה
ביניהם הפרידה.

וכדי לגרש את מצב רוחה הרע,
ניגן לה כמו אף פעם בחצוצרה
"נבוקו","קרמן"ו"אאידה"
ובסוף כאילו מאום ביניהם לא היה
"קאלינקה, קאלינקה, קאלינקה מייה".

אך אף פעם לא זרק לה כינויי גנאי
ושלנצח היא תהיה כלואה  בארץ הדווי,

היא החליטה, שרצונה לחיות חדל
ושסוף סוף הפור נפל.

ופעם התפרצה:"תחליט-
או אני או חתיכת פח,
כי אם תבחר בה
אני פשוט אברח!"

"איזה פח בראשך- פליז ונחושת-
בת בלי בושת,
הצאר, אחרי שמנגינה נעמה באוזניו
אמר עליה:"חצוצרת זהב!"

"החצוצרה היא כל חיי
ולולא היא לא הייתי נשאר
אף יום אחד כאן במדבר" -
כך הוא אמר.

"האם חושבת את ברכבת לברוח?
ה רכבת לסיביר לעולם לא חוזרת
ואם צאר למישהו מעניק חנינה,
אז בדרך לא דרך אחרת.

"אולי תלכי בשלג מאות קילומטרים ברגל
וזאבים שפוזרו פעם על ידי הרובאים,
שוכבים עתה נרגזים ורעבים
ממתינים לבשרך רך וטעים - בת שגל!

"ועכשיו צצה בראשי הצעה,
שאני בטוח שהיא  חן בעיניך תמצא
אולי תבקשי ממאהבך השגריר
שהוא אותך למוסקבה יחזיר,
השגריר שלך עם הכוכב הנוצץ,
שברח כמו יונה מפני הנץ,
מבעל שאין לו אפילו אקדח
וכל נשקו- חצוצרה מפח.

ועכשיו כשהחלטת ממני לברוח,
גם אם ארצה או  לא ארצה -
גיבורה גדולה בשתייה ובפה,
את הדרך המדויקת לך אסביר,
שמא תצטרכי ללכת בדרך בלי שגריר,
הנה מפה, שבה הכול רשום,
דרכים ושבילים בשלג בארץ שאין בה כלום,
כי אם יש לך שכל של חרק קטן במוח,
תביני שמכאן אין לאן לברוח!

מכאן 100 קילומטר לבקתות  לאילי הצפון
ולאנשים בקתות  רחבות עם חלון.
ומכאן 100 קילומטר למחנה אסירים
הראשון,
הוי, מה ישמחו  לפגישה!
המפקד יזכה  לשכב עם אישה,
שהייתה פעם מפורסמת ולא אסירה
ואחרי חודש עייף ולא רענן
ימסור אותה לסגן,
והסגן כמחווה אותה ישאיר
!לאסיר מכובד, שיזכיר  לך שגריר,
שגריר שנאשם במעשי ריגול
ונדון למאסר עולם
ובטרם התקשורת גילתה את השערורייה
נשלח לסיביר באופן בהול.
וכך רבותי נסגר המעגל.
אך לא בסיביר! בסיביר זה לא קל!

כי כבר במאה מטר  הראשונים,
עד לברכיים באיזה בור תשקעי,
לשווא לעזרת  אנשים תקראי,
איש לא ישמע ורק זאבים,
יקיפו אותך במחול - רעבים
לבשר טרי, לבשר חם
של אדם,
שבדרך כלל משמיד אותם.

עכשיו היה לה הכול מובן
אין לאן לברוח מכאן!
אך היא מצאה פתרון, איך מהר
מסיביר, מחצוצרה, לתמיד להיפטר.
במחסן מצאה חבל חזק וארוך,
שבו בשלג רהיט כבד לביתו נהגו למשוך.
בחצות הלילה  נטלה את  החבל  ופסעה
אל העץ היחידי שצמח בסביבה.
פה התחילה לזרוק את קצה החבל
על הענף העליון,
פעם,פעמיים, אך הוא נפל על מצבור הזבל,
אך היא לא התייאשה והקצה פגע בענף,
אך שם היה מונח  ולמטה לא ירד,
אך העורב-מעשה שטן,
שקצה החבל הפריע למקום בו ישן,
תפס את הקצה במקור
ומשך למטה ולפני האישה יעצור,
שמחה האישה ורצתה לנשק לעורב
אך הוא לא הבין את התנועה
ואל הענף שלו התעופף
ומשם השקיף מה האישה תעשה
בחבל המלוכלך ובקצה.
היא עשתה בו קולר, הכניסה בו צוואר
ומשכה בכל כוח   בחבל המוזר
הקשר  התהדק והגוף התרומם,
הכול  פעל בסדר -ברוך השם.
אך פתע הענף שהיה ישן ורקוב,
נשבר ברעש תחת כובד הגוף,
ובנפלו בכוח בקרקפתו הלם,
בשלג הצח נוצרה שלולית של  דם,
השלולית לאט התרחבה, התפשטה,
אך היא שעוד חיה בשקט שכבה.
והשלג המשיך לפול,
את הדם עד מהרה כיסה,
את הגוף שלה השמנמן,
את הענף השבור וחבל  כביסה.

ורק העורב צרח:"קרע! צרה!,
כי הענף שנשבר שימש לו מושב
ונשאר פתע פתאום
חסר בית עכשיו.

ובעקבות קריאה שלו באו המון עורבים
ורבים תקפו במקורות בשר חמים וטעים.

שמע פיידור את הרעש ומביתו יצא
התקרב  למקור הרעש ואת הגופה מצא.
הוא נטל אותה בזרועותיו, כמו פעם
ונשא אותה למיטה,
וכשגילה  ענף עם חבל -
הבין מה שקרה.

הוא תלה את החבל על הקיר,
כדי שחבריו שיבואו לא יביאו  נשים לסיביר,
הוא חפר לה על יד ביתו קבר-ובמקום צלב
תקע מעל הקבר ענף.
על אף  הסופה הסוערת,
יצא לפני הבית
וכדי שכל יצורי הדממה ידעו
על צערו העמוק וסבל,
השמיע בחצוצרה "מרש אבל".
ולא היה יצור מזאב עד עכבר,
שלא השתתף  באסונו האכזר..

      ה
בתחנה הטרנס-סיבירית,
בה הרכבת נעצרת לעתים רחוקות
יושב בשעות קבועות
פיידור פטרוביץ, המנהל
ובאין לו קרוב או שכן
בחצוצרה שלו מנגן

וצלילים נוגים ועצובים
אף נפש חיה לא שומעת,
כי אשתו נכלאה כאן שנים
איבדה את עצמה לדעת.

ולכן פיידור פטרוביץ
נשאר בתחנה בודד,
איש לא הכריח אותו,
ייקח אותו השד.

כך חי פיידור פטרוביץ
ללא חבר ורע
ומנגן  בחצוצרה
מנגינות שאיש לא שומע.

עד היום בו חצוצרה
תיפול מידיו
ומנהל חדש כעבור חודש ימים עזב
את התחנה.

ובתחנה שנותרה עזובה
.ואיש את מקומה לא ידע,
הרכבת עוד לא נעצרה,
כי לא נשמעה חצוצרה.