פעמים רבות, כשישראלי שהגיע למונטניטה או פגש אותי בה, שאל
איפה אני ישנה ושמע את תיאורי את הדורמיטוריו של הוסטל el
centro del mundo (מרכז העולם), הוא עיקם פניו בחשש ופנה למצוא
לו הוסטל טוב ויקר יותר.

מבנה שכולו עץ בלבד. עליית גג, ללא קירות, רק התקרה המשולשת
הנמתחת מלמעלה ועד הברכיים. לאורך כל צלע של המבנה- שורה של
"מזרון מזרון, קופסא קופסא, מזרון מזון, קופסא קופסא". את
המוצ'ילה נועלים בקופסא.

"איפה ההוסטל שלך?"- שואלים אותי
"דורמיטוריו באל סנטרו דל מונדו"- אני עונה
"אההה אז את זו שאומרים עליה שהיא ישנה בעזה... למה את עושה את
זה לעצמך?"

ואני עונה, בפשטות, כמו שזה בדיוק, שאני אוהבת את זה. אני
אוהבת שבגלל שאין קירות שומעים את הגלים כל הזמן, שהים מלווה
אותי בהרדמותי, בחלומותי, בהקיצי עם שחר. אני אוהבת להתעורר
מוקדם בבוקר לקול טיפות הגשם, או בגלל שריח הלחם של המאפיה
הטריף את חושי וקיבתי. אני אוהבת שבגלל "חוסר הפרטיות" כל
עולמי בשינתי הוא כילה. כילה שיש בה את כל מה שאדם צריך כדי
לישון- מזרון ושק שינה, ואפילו יותר - מצעים.

להתעורר עם שחר, מריח המתוקים של המאפייה. עם עיניים טרוטות
משינה, יחפה, שק השינה נגרר בחלקו על הרצפה - משכלת רגליי אל
המרפסת שבקצה הדורמיטוריו. נשכבת על הערסל, שק השינה עוטף אותי
מהרוח, מתנדנדת, מוזיקה, בוהה בגלים. רוח רכה מלטפת את פני,
במושב הכי טוב להצגת הפתיחה של היום. בזו אחר זו, קבוצה אחר
קבוצה של ציפורים במבנה ראש חץ, חוצות את אופק הים מצפון
לדרום.
תזוזת הערסל הפעוטה. עלי עץ הקוקוס מתנפנפים קלות ברוח. במבנה
שכולו עץ.

אני ישנה בעזה, בדורמיטוריו של אל סנטרו דל מונדו.
וכמה שאני אוהבת את זה.