מישור שטוח.
ממתינה בדריכות דוקרת לזיזי הצוק הראוי.
לא החכמתי ולו לשניה ארורה אחת.

חיפוש משמעות דרך אהבתו של אחר.
תחושה של ריק מסמאת את יכולת הקיום,
מעוררת קלילות מזויפת.

מערבולות של צרכים, תשוקות לחופש מכבלים,
אלו שקשרתי את גורלי עמם בלא משים.
רעשים של קיום פתטי.
קיומי הפתטי.

והנה השתקפות עלובה בוכה בגיני,
בקושי בת שלוש שנים, בקושי צועדת לבד,
כבר מתרסקת, והנה הכאב, יסורי הגיהנום בשל הרגליים שלא יהיו
בשבילך עוד.

איזו תהייה מכאיבה בתוכי יותר?
שיחייה לו חיים מסכנים וקטנים, שיוסיף להתגעגע אלי כל עוד לבו
פועם?
שישכח אותי, מוחה את זכרי מעליו, ואחרת לוקחת את מקומי האגדי
בתוכו? חי חיים מלאים ומאושרים, זוכה לכל הטוב שליקום העלוב
והבוגדני הזה יש רק להציע, מאושר, מאושר ואוהב, רק לא אותי, רק
לא איתי?

למה?
איזה היגיון חולני יש לשמיים מעלי?
להניח בידי סיום נורא כל כך לאגדת ילדותי?
איך יתכן שהבחירה שאני לוקחת, שהפסקה שרירותית של אהבה כזו היא
הפניה הנכונה והיחידה בצומת שניצבת מולי?

מהו ההגיון החולני שלכם כוכבים?
מי ניצב מעלי, שרביט בידו, כתר מעטר את ראשו, נהנה מחיבוטים
מסוג זה? מיסורים? מצמד נשמות טהורות שחלמו באהבה, ובה בלבד,
ועתה זוכים לאבד באופן צבעוני ומחוספס כל כך, את היקר מכל?
מי מעוניין לנפץ את חלומם של ילדים טהורים באיווחה אחת?

איך נקלעתי לכל זה?
ללולאת זמן מצמררת, בה נדמה יותר מכל, שידו של הגדול מכולם
נוגעת בדפי הוויתי, מלטפת ברוך את צערי, מוחה דמעות אנושיות
וממלמלת בטון אבהי לעברי, להניח להכל להתרחש, לא לפקפק, יש
דרכים מגוונות בהן העלילה עשויה להמריא.

לעולם לא אניח שוב נקודה היכן שהוא קבע פסיק פשוט.

מנחם לדעת, הוא עדיין מתכוון להמשיך ולדבר.