ועכשיו זה קורה,
עם היסוס מהול בפחד,
ודקירה אחת קצרה שמעירה בבת אחת.
וזה שוב מגרד,
ורוצה לצאת החוצה,
ופעימה אחת ארוכה שנותנת עוד דקה.

הוורדים נבלו ונשרו,
אך הקוצים עוד נשארו.
רגעים שעברו וחלפו,
אך עדיין בוערים.

והעט בוכה במקומי,
דמעות שחורות שתמיד אותי מזכירות,
והדף סופג אותי,
כמו כולם הוא שותק, הוא מבין,
זה אני, שכבר לא מאמין.

הכאב שמתעורר,
לא רוצה לתת לי נחת,
כמו ארס משתק את השירים.
מציאות שוב חוגגת,
משאירה אותי בחוץ,
מסיבה אחת גדולה ורק לי אין הזמנה.

הוורדים חזרו וצמחו,
והקוצים עוד נשארו.
רגעים חדשים שנוצרו,
והם עדיין צעירים.

והעט בוכה במקומי,
דמעות שחורות שתמיד אותי מזכירות,
והדף סופג אותי,
כמו כולם הוא שותק, הוא מבין,
זה אני, שכבר לא מאמין.

וזה לא קורה,
אני לא מאמין שככה זה,
מבודד, מדוכא, לא רוצה, לא יוצא,
לא יכול עוד לנשום את האוויר הזה,
וזה כאן כמו תמיד, מלוכלך ומגליד,
משתולל ומציק, וזה לא מספיק.

ועכשיו אתה שורק, מתלוצץ וצוחק,
כולם כבר יודעים, עוד שנה של חיים,
ילד אל תפחד וגם אל תתמודד,
אתה עוד יכול מחר להתאבד...