בתחילה נפגשו וליורם היו  את כל המילים והתיאורים שבעולם -
יפהפייה, מדהימה, מקסימה, נדיבה, חכמה, חברותית, חמודה, מתוקה,
עדינה ושלוה.
מובן שלא אמר לה הכל.
את מחמאותיו ניסה לזרוק אט-אט, לא להרוס את הקסם, אך כל פעם
נתקל בחומה בצורה - לא, וזה לא מתאים, ולא עכשיו, ותתקשר
אחר-כך, ונדבר.
יורם הביט בעצב מהול בתקווה בשמה על מסך הטלפון וייחל להזדמנות
מתאימה, אך בכל פעם - לא.
את תסכולו העביר בכתיבת כל המילים שהכיר והתאימו על דף,
ומשנגמר המקום בדף עבר לפנקס, למחברת ואז החל להדפיס אותן, רק
שלא יאזל  המקום, המרחב היחיד בו יכול היה להגיד הכל.
יפהפייה, מדהימה, מקסימה, נדיבה וכל השאר, אך קשובה - לא, אף
פעם לא הקשיבה לדברים האלו שרצה לומר לה.
יורם תחבל תחבולות ועשה הכל כדי לנסות להבקיע, מכתבים ופתקים
ושיחות ללא מענה (הלא מוזר, הן הכירו מזה זמן), אך הפתרון הטוב
באמת בא לו לפתע, לאחר לילה חצי-לבן, בו כתב והגג ושפך את ליבו
במה שנראה לו חסר תכלית - זה לא היה רעיון יצירתי, ולמען האמת
קצת שחוק ובנאלי - אך את  ליבה של שגית שבה יורם כשעלה לדבר
בתוכנית הרדיו החביבה עליה.
זה היה קצר ויעיל - יורם דיבר עם המנחה, סיפר על עצמו ועליה
והקדיש שיר שאהבה - הוא לא ידע שזה יעבוד כך, שבצידו השני של
המקלט התרסקו להן לבני בטון ולפתע נגלה אותו לב רגיש, חמים,
שכולו מוכן להיקשר בו, לא עוד מסרב כי אם מעט כנוע.
ומכאן ההמשך היה פשוט יותר, לפחות בהתחלה, ומבלי מישים נדמה
שעקבו השניים אחר כל הצעדים הדרושים: מסעדה וסרט ופאב, והליכה
על החוף ושיחה וזריחה, וטיול ובישול וחיבוקים ונשיקות מתוקות,
ודיבורים ארוכים, ויורם היה מאושר. ושגית הייתה מאושרת. הם
החזיקו ידיים והלכו חבוקים ברחוב וכששגית לחשה באוזנו היה יורם
יוצא מגדרו ובאותו רגע נעלם העולם שסביבו - לא מכוניות ולא
אוטובוסים, לא עצים בשדרה ולא עגלות ילדים, לא שמש ולא לחות
ובוודאי גם לא היה שם לב לגשם אם היה יורד - כי באותה עת הוא
לשגית ושגית לו, הדבר היחיד בעולם עמד מולו והיה שלו, ורק
בצבצה במוחו הכרת תודה על כך שהרדיו נוצר אי-פעם.
ולעיתים הרגיש יורם שהוא נסחף באותה מערבולת רגשית ורדרדה ממנה
נרתע ושלא הבין משך שנים, ועדיין היה תמוה בעיניו הדבר - כיצד
ייתכן שמילותיה הן המתוקות ביותר, ושיערה בעל הריח המשכר
ביותר, וגזרתה המושלמת ביותר, ורעיונותיה המתוחכמים ביותר
והרגעים איתה הם הטובים ביותר שהיה יכול לבקש - כיצד כל זה
ייתכן בעולמו שלו?
אך הסברים יורם לא ביקש, ושבועות חג בעולם הלום שמחה ואור -
הוא לשגית ושגית לו. וצרות ביקום - אין.
לכן כה רבה הייתה האכזבה כשדברים התחילו להשתבש, ועת הופיעו
בשמיים עננים אפורים נדמה שגם משהו הועב בין יורם ושגית והשמש
האירה קצת פחות.
תחילה נדמה שהכל כשורה, אלא שיורם כבה מעט, והדברים לא זרמו
במסלול הנכון.
יום אחד נפגשו ויורם פנה אליה: "שרית, מה שלומך?", היא הביטה
בו בתמיהה מסוימת, שאלה - מדוע קרא לה בשם אחר? יורם הביט
באהובתו ומצמץ מעט וניסה שנית - אך כל שיצא מפיו היה שרית,
שרית.
כך, התגלה, אבדה האות ג'.
ובשיחות הבאות המצב החמיר - שכן האות לא הופיעה באף מילה שאמר
לה, כמו נעלמה. יורם ניסה להתחמק ולא הסביר, וכך לא דיבר יותר
עם שגית על בגדים וג'יפים וגידולי שדה - אלא על מלבושים וטנקים
ועצים, ואפילו הגשם הפך ממטר, ויורם ברר מילותיו בקפידה כדי
שלא ייאלץ להיתקל באות, שלא ייאלץ להיתקל באותו עיצור חסר,
ולהשתתק בחוסר אונים באמצע המשפט.
פתע נאלץ להשקיע מחשבה בדברים אחרים, אך נדמה כי הדבר נעלם
מעיניה ועדיין החזיק מעמד - הלא הוא לשרית ושרית לו, והעולם
"כמנהרו" נוהר -
אבל אז נעלמה גם האות פ'.
למרבה המבוכה הדבר התרחש בדיוק כאשר ניסה להזמין פאי דובדבנים
במסעדה - או ליתר דיוק, קאי דובדבנים. יורם ניסה שוב אך לא
הצליח - קאי, קאי.
שרית שלו הביטה בו מעט בפליאה - הלא יורם רהוט ולא טועה בשפתו
כמעט לעולם, היא ניסתה לדרבנו אך הדבר לא הצליח. יורם נותר חסר
אונים (אפילו עוגה לא יכול היה לבקש) ונאלץ להסתפק בקרואסון.
שרית מצמצה בעיניה בחוסר שביעות רצון ויורם היה מתוסכל - אך
הצליח להסיח את הדעת מהמקרה המביך, ושרית חייכה והוא המשיך
ללהטט בדבריו ונמנע עתה ממילים שכללו את שתי האותיות החסרות -
אך הדבר שעתיד היה לקרות קרה וכך אבדה האות ק'.
הדבר היווה בעיה שכן מדובר בכל זאת באות שימושית, אך יורם
עדיין ניסה - זאת למרות סימני חוסר סבלנות מצד שרית, שכן לא
ביקש יותר רשות לחבקה או לנשקה או ללקק את אוזנה, אלא רק מלמל
הברות לא ברורות. ולעיתים הביט בה בייאוש וסר לצד המיטה השני
ממורמר מעט, נבוך מחוסר יכולתו לדבר.
לעיתים היה מביט בצדודיתה או בשמיים שמחוץ לחלון ותוהה כיצד
דברים השתבשו, הלא רצה בה כל-כך וכה שמח להיות איתה, מה לא עבד
כמו שצריך?
אך אז נעלמה גם צ'.
וזמן מועט אחריה, ט'.
זאת כבר הייתה בעיה - חמש אותיות מתוך עשרים-ושתיים, אין זה
דבר לזלזל בו, ושרית כבר כעסה ממש לפעמים, עת בהה בה כשניסה
לחשוב על מילה אחרת או כשחשבה שהתעלם מדבריה.
ויורם בכה והיה מתוסכל, ושרית אחזה בו בעוז וחשבה על דרכים
לסדר את הדברים, שישובו להיות כשהיו, הלא יורם היה האחד
בשבילה. ובליבו כבר החלו להדהד מחשבות אחרות, אך התנחם - הלא
הוא לשרית ושרית לו, והעולם עוד הולך בדרך שהותוותה לו.
אובדן ע' היווה מכה קשה.
שרית ניסתה וניסתה ודיברה אל יורם אך נדמה כי הוא השתנה, הוא
התבונן בה חלש, אומלל, כל-כך שונה מיורם של ההתחלה.
יורם חש שהמוני מחשבות ודברים אחרים שלא יכול היה לאיית כלואים
בליבו, אך למול שרית שלו - שתיקה. הוא לשרית ושרית לו - אך מה
יהא בהמשך?
ואז אבדה כ', ויורם לא יכול היה להגיד כמה כמה היה לדבר, לחכך
ירכו בירכה, לכרוך את ידו סביבה.
ושרית עוד ייחלה שדברים ישתנו,
אך אז, אז אבדה ב'.
וכשקרבה שרית אל יורם שלה, במין ניסיון אחרון, ואימצה אותו
אליה ולחשה לאוזנו: "אני אוהבת אותך", יורם הביט בה, דומם.
ואז הכל תם, וגשם התחיל לרדת.