[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר פיוניר
/
הנסיעה הביתה

בכל ערב היה חוזר מהעבודה, ראשו שעון על חלון האוטובוס המפלס
דרכו דרך הרחובות הפקוקים של דרום תל אביב, בוהה בהמולת
הסבלים, הפנסיונרים נרקומנים ותמהונים שכאילו התנקזו כולם
לאיזור זה כדי לטהר את צפון העיר מנוכחותם המטרידה. הסתיו
התקרב והביא עימו את אותה הרגשה של זמן חומק מבין האצבעות ושל
דברים שהוחמצו ולא ישובו. הימים ההולכים ומתקצרים כאילו סגרו
עליו ותחושה קרה של ריקנות התנחלה בבטנו. הוא ליווה במבטו
נערות ונשים שעלו וירדו מהאוטובוס, ובדמיונו פתח עימן בשיחה
והתאהב בהן והן התאהבו בו ופרץ ביניהם רומן סוער שסופו לא
מוגדר. מעולם לא פתח בשיחה באמת. בעצם כן פתח, פעם או פעמיים,
כמו הפעם ההיא באוטובוס מירושליים כשפנה בדברים אל נערה
מלוכסנת עיניים וליווה אותה דרך והזמין אותה לארוחה במסעדה
(סינית) ואפילו שכבו בבית הוריו (הוא היה אז סטודנט) וגם נדמה
היה לו שהתאהב. אבל לגבי ההתאהבות לא היה בטוח, אולי התאהב
ואולי לא. בכל אופן הזיכרון היה מתוק דיו כדי לשאת אותו עימו
בעשר השנים שחלפו מאז, וגם שימש לו משענת של תקווה שבכל יום
עשוי הוא שוב לפתוח בדברים, ולהזמין לארוחה, ואולי גם להתאהב.
אבל לרוב נשאר כך, ראשו מונח על החלון, רועדים שניהם יחדיו
בקצב המהמורות שעל הכביש, נותן לעצמו לצוף במימיה החמימים של
הפאסיביות.

מהחלון  היו נשקפים כוכים דחוקים של מכירת דברי סדקית וחנויות
עמוסות בקופסאות של מוצרי אלקטרוניקה זולים, דוכנים של פיצוחים
ודוכנים של מיץ ושל בורקס, תבלינים טורקיים ומרקחות של פירות
מיובאות מארצות הבלקן ולימונים מיובשים, דגים מעושנים עטופים
בעיתונים חמוציות מיובשות ואוכמניות מיובשות וצימוקים מכל
הסוגים והגדלים, חנויות של כלי בית עתיקים מעוטרי זהב ופרחים
שחלונות הראווה שלהם מציגים דווקא את קופסאות הקרטון במקום את
תוכנן, ובינהם סבלים ונהגים ורוכלים וותיקים שיושבים על דרגשים
מאולתרים בפתח חנויותיהם ונראה שזמן כה רב הם ניצבים שם עד
שהתכסו אבק כמו השלטים הדהויים שמעליהם. נשים מבוגרות מחורצות
פנים נושאות שקיות כבדות מדי לגילן, נערים עובדים ומהגרים
שיכורים ואמנים מיוסרים וסתם תמהונים ומטורפים, כולם נעים כמו
במחול מתוזמן חולפים זה על פניו של זה מבלי להביט, כל אחד שקוע
בתפקיד שלו, בתנועות שהוקצו לו במחול חסר הפשר הזה. מאז שהחל
לעבוד כאן אמר לעצמו שיתחיל לבשל ויקנה מכל טוב התבלינים
והמטעמים שמסביב, חבל שלא לנצל עושר שכזה. אבל כמו תוכניות
רבות אחרות שלו גם זו כשלה בשלב הביצוע כי היה צריך למצוא
מתכונים ולקנות תנור כי בדירתו היה רק טוסטר אובן ישן עם גוף
חימום סורר שלרוב היה ממאן להתלהט ואז נתקף בפרצי זעם של חום
עז והופך את הנסיונות הקולינריים שלו לגושי פחם מעשנים.

הנסיעה הביתה היתה עבורו מעין טקס, רצף של אירועים קטנים
וקבועים שיצרו מסגרת בה נתן  לתודעתו להתרווח בעוד התמונות
חולפות מולו כמו שידור חוזר אינסופי, מקנות לו תחושה מסויימת
של נצחיות כאילו כל עוד ימשיך שיגרה זו של נסיעה יעמוד הזמן
מלכת והוא יזכה בשהות נוספת לחשוב, לתכנן את הצעד הבא בחייו.
כזה היה למשל טקס ההגעה של קו 11 שנגלה תחילה במרחק במעלה רחוב
העליה והיה קל לזיהוי גם טרם שניתן היה לקרוא את המספר כי היה
היחידי שהגיע בפניה מרחוב אחר ולא ישירות מן האופק הבת-ימי.
הוא היה צץ לו מאחורי העיקול כאילו מודיע "הגעתי, מייד אני
איתכם" ואז, לאחר שעורר את ציפית הממתינים היה משתהה פתאום פרק
זמן ארוך מהצפוי לפני שפנה לרחוב עליה, כאילו משתעשע ואומר "לא
כל כך מהר חברים".  אז החל מזחל את דרכו בקטע הרחוב שעד התחנה,
שבשל אשליה אופטית היה ארוך משנראה ורצוף רמזורים נסתרים שהאטו
עוד את הגעתו. ההופעה המייגעת הזו היתה גורמת לתכונה וחוסר
מנוחה בין הממתינים בתחנה. למרות שרובם הכירו כבר את המשחק בכל
זאת היו קמים ממושבם בטרם עת ואז נעים באי נוחות ומאריכים את
פעולות ההכנה הקטנות שלהם לעליה לאוטובוס כמו ארגון מחדש של
הסלים, שליפה של הכרטיסיה מהארנק והחזרתה לשם ושוב שליפה,
סידור החולצה בתוך המכנסיים, עד שנואשו וחזרו לשבת.

והיתה הבחורה הרוסיה - בת עשרים נראתה לו בערך - למרות שתיק
בית ספר שנשאה לגבה גרם לה להיראות צעירה יותר. היא היתה מגיעה
לתחנה שקועה בשיחה בסלולרי ולא חדלה מלדבר גם כשהגיע האוטובוס
וגם כשהגישה לנהג את הכרטיסיה וגם תוך כדי הנסיעה כולה,
והמשיכה גם כשירדה מהאוטובוס באלנבי פינת נחלת בניימין, ועוד
המשיך להשקיף עליה כשהתרחקה לכיוון השוק תוך שטף בלתי פוסק של
רוסית קולחת והנפות ידיים נואשות שהיה יכול רק לדמיין את
משמעותן הטראגית. היא היתה גבוהה מאוד, גבוהה ממנו בראש לפחות
ונראתה כמו איילה שטרם למדה לשלוט באורך הגפיים הדקות שלה ועוד
מעט תמעד ותיפול והוא יחוש לעזור לה.   היא דיברה בלהט של
שחקנית תיאטרון גשר וככל שיותר נואשות היתה בקולה כך רצה להבין
את תוכן המילים, אולי היא בצרה, אולי הוא יוכל להושיע אותה.

"היא דלוקה עליך". חייך אליו ליאוניד, לבוש בטישירט לבן קטן
עליו בשתי מידות עם כיתוב "אבנר מערכות אודיו לרכב" שנצמד לגוף
מנופח עגלגל. "שמעתי אותה מדברת עליך, עם חברה שלה בטלפון. 'זה
מהתחנה' - בהתחלה חשבתי מדברת עלי. אבל זאת רוסיה לא אוהבת
רוסים. מה לעשות, גם זה לקחתם לנו, נשים שלנו הכי טובות." חייך
שוב. בדרך כלל היה יושב מאחור, על מעיין מדרגה שבלטה מקיר
המבנה הרעוע שמאחורי התחנה, אבל היום ניגש וחג סביבו בעצבנות
עד שפתח בדברים. "מה היא אמרה?" שאל באדישות מעושה. "אמרה כל
מני דברים, אתה רוצה לדעת תלמד רוסית, היא לא יודעת מילה עברית
הגיעה לפני חודש" צחק ליאוניד. "מה יש, שפה יפה, שפה של
קולטורה. כן תלמד רוסית תוכל לקרוא דוסטויבסקי בשפה מקורית,
שירים של, רק טוב זה עושה לך". "אולי כדאי שתלמד קודם עברית,
אומרים 'יעשה'. על זמן עתיד שמעת?". "איזה עתיד? פה לעולה חדש
אין עתיד. אין עבר. רק הווה".

הימים מתקצרים והאפור של דרום תל אביב מתערבב עם האפור של
החורף. ולאוניד כבר לא יושב מאחור. היום כשהגיע לתחנה ראה
אותו, נשען על התחנה ליד האיילה. אומר דבר מה, מתעלמת. ממשיך -
שוב התעלמות. נסיון שלישי וכבר סחט חיוך. והוא יודע, ברגע
שנסחט החיוך הראשון כבר אין עוד מחסומים - הדרך פרוצה. עכשיו
זה הוא שיושב מאחור, על המדרגה.
"ספר ללימוד רוסית?" חוזר אחריו המוכר הזקן בחנות הספרים יד
שניה שליד ביתו, מבטו אומר לגלוג מאחורי המשקפיים העבים.
"רוסית לא לומדים מספר. לך תעשה קורס, תלמד בשגרירות או
באוניברסיטה". אבל הוא לא נרתע ובהגיעו לביתו קילף את עטיפת
הצלופן מהערכה ללימוד רוסית שרכש, כאילו מכילה היא את המפתח
לסוד גדול.

כבר שבוע שהאיילה נעדרת מהתחנה. "נסעה לרוסיה, עושים לה בעיות
עם אזרחות" ליאוניד מסביר. "אבל אל תדאג עוד חודשיים היא
חוזרת". ומוסיף בחיוך ואנגלית משובשת "לטס דה בסט מן ויין".
בטח - דובר רוסית, קל לו יותר לדבר איתה, לא בדיוק קרב הוגן.
אבל הוא ישווה את הפער, הוא כבר שולט בזמן הווה והטייה בסיסית.
בכל יום מוסיף 10 מילים לאוצר המילים שלו וכבר הצליח לקרוא ספר
לילדים שקנה בחנות מתחת לבית, הפעם המוכר מביט בו בהערכה.

 גשם. הטלביזיה פתוחה תוכנית הבוקר ברוסית. היום היא אמורה
לחזור. "תגיד, אתה רוצה לעבוד פה או לא!" מרעים עליו הבוס
בקול, אבל דעתו פזורה והתשובה היא לא. הוא לא רוצה לעבוד שם או
בכלל להיות בתוך כל האפור הזה, רק לרוץ עם האיילה שלו בשדות
פתוחים, לא משנה איפה - ברוסיה ביוון בדרום אמריקה, במקום עם
צבעים. מרחוק הוא רואה אותה בתחנה עם הילקוט ושיער אסוף בקוקו.
מתקרב ונעצר במרחק ביטחון. הוא לא רוצה להבהיל, להתנפל
ולהבריח. סך הכל היא לא יודעת מכלום, מהשעות שהעביר עם ספרים
ומילון וקלטות והערוץ הרוסי כדי למצוא איתה שפה משותפת.




"כוסומו קו 11 הזה". מה? אפילו לא שם לב כשהתקרבה. "שעה עד
שהוא מגיע, מה נסגר איתו, יאללה שישים גז". את מדברת עברית?
"כן בטח, בארץ מגיל 10 רק עם אמא אני עוד מדברת רוסית. ליאוניד
לא אמר לך? הליצן הזה. אבל מה הוא בסדר הוא, אם לא הוא לא
הייתי יודעת שהקו הפסיק לפעול בחודשיים האחרונים, כבר חודשיים
אני הולכת ברגל כמו מנייקית  עד אלנבי לתפוס 24."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פשוט אין לך
בושה...אה!


המוצצת


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/10/09 7:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר פיוניר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה