אז בחדר שלו יש כורסא ושולחן וכיסא. ומיטה. וזהו. זה כל מה
שיש. טכנית יש גם מקרר כי הדירה היא דירת סטודיו כך שהכל באותו
חדר. ואם כבר החשבנו את המקרר אז גם תנור ופינת אוכל של איקאה.
אבל זהו. זה מה שיש שם. גם אם תחפש טוב לא תמצא דבר מה אחר.
הכל ברור וחלק ונקי. כמו בקטלוג של איקאה. שום דבר לא מונח
בטעות, או נשכח בחוץ במקרה. כך גם בנשמה שלו. הכל במקום, לא
תמצא דבר במקרה. שממה של חפצים נפשיים  וביניהם חלל נפשי
סגלגל. אגו, שאיפות, יצר מיני. פחדנות קטנה. ושטיח. שטיח של
כבוד עצמי שהיה פעם משהו אחר אבל הפך עם הזמן לשטיח כי כל כך
הרבה דרכו עליו שהגיע למסקנה שזהו יעודו האמיתי. כמובן שבחדר
יש גם אותו. עוד אחד מהחפצים שחייבים להיות שם. כיסא בשביל
לשבת, שולחן בשביל לשים עליו קפה. מיטה בשביל לישון. והוא,
בשביל לתת טעם לכל השאר.

אה ופיל. בחדר שלו יש גם פיל.

"עוד חמש דקות" ראש ערמוני צץ מאחורי הדלת, מכריז ונעלם. הוא
בוחן את הטוקסידו ששכר מהגרוזיני ברחוב אלנבי. הוא חושב שמילא
אחר ההוראות בדייקנות אבל משהו שם לא יושב לו טוב, הפפיון
עקום? לא. נו טוב, בכל מקרה הוא יעמוד מאחורי הפודיום ואת הרוב
לא יראו. ואם יראו אז מה? חבורה של הייטק נובורישים, בעצמם ראו
טוקסידו רק אחרי שמכרו את צעצועי האינטרנט שלהם, לפני כן רק
טי-שירטס של מסע בין כוכבים הם לבשו. הנאום רשום על דף בראשי
פרקים אבל הוא יודע שלא יקרא מהדף. כשיעמוד מול מסת האנשים הכל
ישתנה, הוא יהפוך למישהו אחר, הדף יהפוך למשהו אחר ומה שכתוב
בו יאבד משמעות ואז או שיהיה לו מה להגיד או שלא. אבל תמיד יש
לו מה להגיד, ואם לא, הוא תמיד יכול לקרוא מהדף. טוקסידו
מגרוזיני באלנבי, הרגלים ישנים קשה לשבור הוא חושב כשפתאום
עולה על דעתו שיכול היה לקנות את הגרוזיני ואת הטוקסידו ואת
רחוב אלנבי על כל תכולתו ואולי אפילו את טבליסי כולה או לפחות
את השלטון שם, בכסף שהיה לו. בכל זאת הלך ושכר. הרגלים ישנים.
"אורחים נכבדים" זאת תהיה הפתיחה. עד כאן הוא מתכנן, משם הוא
יזרום. הוא התלבט בין קהל נכבד לבין אורחים נכבדים והחליט שקהל
נכבד זה יומרני מדי, בסך הכל כמה מאות יהיו שם. איש השנה
בהייטק. האיש ששינה את הדרך בה אנשים חושבים על מידע, או את
הדרך בה אנשים מעבדים מידע, או מאבדים מידע ואז מוצאים אותו,
הוא כבר לא מבין בעצמו מה בדיוק עשה שהביא אותו לכאן. אבל הנה
הרגע מגיע, 15 שנה של עבודה, עכשיו ההכרה. שוב ראש ערמוני,
הפעם גם פנים וחיוך. "זהו זה, אני עולה להציג אותך. תהיה מוכן
מאחורי הוילון וכשתשמע את מחיאות הכפיים אתה יכול לצאת." הוא
עומד מאחורי הווילון ומילות ההצגה של הראש הערמוני מתערבלות
כמו הד, לא מובנות..." מה שהתחיל בדירה צנועה בתל אביב... שינה
את פני... מליונים ברחבי העולם... הדרך בא אנו... מעבדים...
מאבדים... קבלו בבקשה..." מצמיד את הטוקסידו לחזהו "...במחיאות
כפיים..." נושם נשימה עמוקה וכבדה ומגלגל במוחו - קהל נכבד..
לא רגע אורחים נכבדים.. טוב זה כבר לא משנה "... את האחד
והיחיד... "
 "...הפיל שבחדר!"

מה?

"הפיל שבחדר... זה אתה. כן אתה עדיין בדירה. פינת אוכל של
איקאה, זוכר? אין טוקסידו. גם לא גרוזיני גם לא ראש ערמוני. רק
ראש תמהוני.  חחח... סליחה על משחק המילים. "

אבל למה פיל?

"פיל אתה יודע, מטאפורה. נוכחות גדולה ומטרידה בחדר, שאף אחד
לא מדבר עליה. משהו שלמרות שאין בו רוע מובנה, מהווה סכנה
ברורה ומיידית לביטחון ולסדר ולשקט שיצרת לך כאן בחדר. דמיין
לרגע שהיה כאן באמת פיל בחדר. לא פיל פילון, לא דמבו. פיל,
אמיתי , גדול מסריח, עם מבט של טמבל בעיניים והכוח לרמוס אותח
בשניות. כזה שבהנפת ראש וחיתים למעלה יפרק את התקרה כאילו היתה
עשויה מקלקר ויעיף את אילנה מוועד הבית יחד עם בעלה שעייה לכל
הרוחות. פיל כמו זה שהצטלמת עליו בטיול לתאילנד. כזה פיל. כאן
בחדר. ואף אחד לא מדבר עליו. זהו, אז זה אתה. אתה הסכנה הברורה
והמיידית לשקט וליציבות ולביטחון שיצרת לך בחדר. ואף אחד לא
מדבר על זה. בעצם אין כאן בכלל ביטחון מלכתחילה, העל עשוי
נסורת וקרטון. כמו רהיטים של איקאה"

אז מי את?

"בת קול. עוד בת קול אחת, בראש שלך. כמו ההיא שאז אמרה לך ללכת
ללמוד מדעי המחשב, או ההיא שסיפרה לך שלא משנה מה, בסוף הכל
יסתדר. לא משנה עד כמה הכל נראה כבר אבוד ומאוחר מדי ושאין
סיכוי ולא הוגן וכל זה, בסוף הכל יסתדר. אני מכירה אותה. היא
בכלא עכשיו, על סמים. סמים של בנות קול."