הכל התחיל בשיר. מנגינה איטית ונוגעת, מנחמת ואוהבת. והמילים
שצדקו מהתחלה. "I loved you first..."


מסתכלת לך בעיניים, ומודה בפני עצמי, כנראה בפעם הראשונה שאולי
טעיתי. הדברים הקטנים האלה שלך, כמו החיוך הראשון שלך בבוקר.
ופתאום כל החרטות שמגיעות  משום מקום. כל הפעמים ששתקתי במקום
לצעוק שאוהבת אותך, כל הרגעים שרוצה לחיות מחדש ולתקן. מבינה
שלא קיים אחד שיצליח להחליף אותך ולו במעט. יושבת וכמובן
מאשימה את עצמי. עוד לא מצאתי תשובה למה הבריח אותך כל כך מהר.
כל כך רגילה לחזור למקומות שטוב בהם, שכנראה אף פעם לא האמנתי
שלא אחזור יותר אליך. תגיד לי, האם זה הסוף?
וכן, זה היה רק אתמול, כשלאור ירח נשבעת שאוהב. לאן זה נעלם
פתאום, מתי הפסקת לאהוב? מתי החיוך שלך הפך מזוייף, ומתי
העיניים התחילו לשקר? מתי החיבוק האוהב הפך לחובה? מתי היית
צריך לשבור לי את הלב במקום למשוך את זה עוד ועוד? ולמה לעזעזל
אני עדיין מאשימה את עצמי...
אומרים לי שצריך להסתכן בחיים האלה כדי להרוויח. ואני הייתי כל
כך מאושרת איתך, אולי בגלל זה כל כך קשה לי למצוא מה שבר אותך.
היו הרבה לבטים בדרך, אבל בסופו של יום במשך שנה קיבלת אותי
כמו שאני, הכי בעייתית שיש. ואהבת יותר ממה שיכולתי לבקש.
וצדקת בזה שלא הערכתי את זה בזמן, שלא הערכתי אותך יותר.
וכשהשירים שלך פתאום מתנגנים ברדיו, לא מסוגלת לעצור את עצמי
מלחשוב עליך. גם אחרי זמן רב כל כך כשכבר נראה שמתחילה להחלים,
עדיין סורקת את ההמון במבט מחפש שיזהה פתאום את דמותך המוכרת
בין כל האנשים הזרים.
כנראה שאי שם מתחת לכל המסכות, במקום שאליו לא תמיד אפילו אתה
הגעת, האמנתי שזה ימשיך לנצח. כמו בסיפורים שמספרים לנו
כשאנחנו קטנות, שגורמים לי לרצות לרוץ אליך, לחבק ולא לעזוב.
אבל היי, את זה כבר ניסיתי. כנראה שכבר לא תחזור, ואני עדיין
מתכחשת, עדיין מסרבת להאמין בזה. עדיין אוהבת, עדיין אני...