[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי ליברמן
/
שהביאוני עד הלום

זה היה טיול למערת קשת. הם נסעו דרך החברה להגנת הטבע לעוד אחד
מהטיולים המשמימים עם חבורת המבוגרים המשועממים. הקשר ביניהם
כבר היה גמור, ולא ממש הבנתי למה הם מתעקשים לצאת לטיול, ועוד
להזמין אותי. אם נותנים לי הזדמנות להיות לבד בבית, בלי צעקות
והתכתשויות, שאני לא אנצל את זה?
מזל שלא נסעתי, כי היה את התאונה והכל. האוטובוס עבר ליד תהום
לא ממש עמוקה, אבל מספיק עמוקה כדי שהידרדרות האוטובוס תביא
לחיסול שני שליש מהנוסעים. כמובן שאבא שלי ואימא שלי ניצלו
בדרך פלא. מערת קשת זה טיול לא רע, יש בו נופים די יפים, והכי
כיף זה אם יוצא לכם מדריך מצחיק שמספר אגדות על השמות של
העצים. את הדרך במעלה התהום הם עשו בנפרד, אחרי שהצליחו לריב
בזמן ההיחלצות מהאוטובוס. אפשר היה לחשוב שאבא שלי יישא את אמי
הפצועה, תחבושת הרואית של רמבו על ראשו, ואישה חסודה בידיו.
אבל לא כך הדבר. הם עלו זעופים, כרגיל. השוטרים אמרו שהם ניצלו
בנס מהשמיים. לפעמים אלוהים מתאכזר דווקא לאנשים הטובים. באתי
לבקר אותם בבית החולים עם סבתא, וכמעט דאגתי להם לכמה רגעים של
חסד. הם היו חסרי אונים: היא נראתה מסכנה מהרגיל וסוף סוף
הייתה לה סיבה אמיתית להתלונן, הוא רק רצה לעזוב את המקום
ולחזור לעבוד. אבל הפציעה של אבא שלי הייתה יותר חמורה, והוא
נשאר עוד שבוע אחרי שאמא שלי עזבה. ביקרנו אותו פעם אחת. היה
דווקא די נחמד.

אתם בטח חושבים שהייתי ילד קטן וכועס באותה תקופה, אבל למעשה
הייתי ילד קטן וכועס באותה תקופה. זה לא שבאמת רציתי שהם
ימותו, אלא שבאמת רציתי שהם ימותו. באותה תקופה, בדיוק בין ו'
לז', התחלתי לקרוא ניטשה, ואת "ייסורי ורתר הצעיר". אני חושב
שזה השפיע עליי קצת. זה הם שעשו לי מנוי לספרייה. אני רציתי
לשחק כדורגל, כמו כולם. אבל הוא אמר שהוא שיחק כדורגל ובגלל זה
הוא רק מכונאי מסריח. לי זה דווקא נשמע טוב. אני אוהב ריח של
דלק, מעניין אם לדלק של מטוסים יש את אותו הריח. הוא הבטיח
שהוא ייקח אותי פעם לעבודה. טוב, כנראה שאני כבר אצטרך ללכת
לבד לשדה התעופה כדי לבחון את זה.
אחרי התאונה היה קצת שקט, כי לאבא שלי התחילו חרחורים בריאות,
והוא לא היה יכול לצעוק. הוא רק ישב בבית ורטן כל הזמן על
החיים הנוראיים שלו. על החיים הנוראיים שלי הוא לא ממש חשב.
המשכתי ללכת לבית ספר כרגיל, והפכתי לשיחת היום. "הנה, זה
ההוא, לא, שההורים שלו נפצעו בתאונה?" כן, זה הייתי אני, ההוא
שההורים שלו נפצעו בתאונה. רק נפצעו. המורה ריחמה עליי ונתנה
לי לאחר בשיעורי בית, אבל ממילא שיעורי הבית היו קלי-קלוטו. פה
ושם בבית הייתי צריך לעזור לאימא שלי להביא את אבא שלי למיטה
בערב, כי גם אימא שלי לא הרגישה ממש טוב. היו לה קביים והכל.
סבתא רצתה לעזור לי, אבל רק הרסה. אני הסתדרתי יופי לבד,
במיוחד ממש אחרי שזה קרה, כשגם אבא שלי וגם אימא שלי היו
במיטה. נתתי לסבתא לעזור רק להם. אני בשביל עצמי, הסתדרתי
מצוין. אפילו יותר ממצוין. סופר-מצוין. לפעמים הוא היה ישן
בכורסה, מחרחר בקולות קבועים וחזקים, וחשבתי שהוא עומד להפסיק
לנשום. לא ידעתי מה לעשות באותם רגעים. מצד אחד, היו לי שיעורי
בית בתנ"ך, שזה חשוב, ומצד שני, היה גם את המשחק מחשב החדש של
סגה, שזה חשוב לא פחות. בדרך-כלל שילבתי, ועשיתי קצת מהכל. הרי
הייתי ילד קטן, אי אפשר לצפות ממני להיות לגמרי רציני ולהשקיע
אך ורק בשיעורי הבית. אז הגעתי לשלב 10 בסגה, לפני שאימא שלי
נכנסה בסערה ושאלה אותי למה לא אמרתי שאבא שלי מפסיק לנשום.
אמרתי לה שיש בוס ממש קשה בסוף של שלב 11, וצריך להשיג חרב
מיוחדת כדי לעבור אותו. היה נראה שהיא מקשיבה לי. את שאר השבוע
שאחרי המקרה המצער עם התהום העברתי בעצמאות מסוימת. כולם דאגו
כל-כך לאבא שלי ואימא שלי, אז היה לי קצת חופש. לא, לא קינאתי
בהם על תשומת הלב. אולי קצת, אבל לא יותר. החברים שלי כל הזמן
התעניינו מה שלומם, ואם הם הצילו אנשים אחרים מהאוטובוס. אמרתי
להם שיעזבו אותי. הם חשבו שזה בגלל שקשה לי עם הכל. באמת היה
קשה לי עם הכל. בעיקר עם המחשבה שעוד מעט זה ייגמר ויחזור
לרגיל. לצעקות, ודאגות יותר מידי, ומחשבות על סוף.

אחרי שהם התאוששו והכל, והכל חזר לרגיל, שום דבר לא חזר לרגיל.
אחרי שראיתי איך זה לחיות לבד, וכמה זה נחמד כמו שחשבתי, הנטל
של החיים איתם הפך לבלתי נסבל. הם המשיכו להיות רגילים להחריד,
בדיוק כמו פעם. ואני חשבתי שהנפילה ההיא בתהום תעשה להם משהו.
להפך. התכונות הרעות שהיו קודם רק התחדדו. אבל אני כבר הייתי
שונה. הייתי אחרי החוויה, כבר סימנתי וי על ניסיון מוצלח של
חיים כמעט עצמאיים, עם הפרעות מצד סבתא פה ושם. אז אולי הייתם
חושבים שזה הזמן לברוח מהבית, ולפתוח חיים חדשים בתור ג'יגולו
צעיר ביפו, אבל לא זו הכוונה שלי. לא רציתי עצמאות, רציתי
עצמאות טוטלית. בלי שאריות של מחויבות. התהום ההיא, ייח שמה
וזכרה, שרק כמעט ולקחה אותם, גרמה לי לחשוב מה היה קורה אם היא
באמת הייתה לוקחת אותם. סבתא הייתה מנחמת אותי, בוכה על איך זה
שהילד נשאר וההורים הולכים וכו'. אבל אז היא הייתה צריכה לחזור
לחיים שלה, ואני הייתי נשאר לבד, עם כל הדירה ומכשירי החשמל,
הכל לעצמי. והייתי יכול סוף סוף לחיות בדיוק כמו שאני רוצה.
בלי להרגיש לא נעים אם רוצים שאני אבוא לארוחת ערב דווקא כשאני
לא רעב, או ללכת לבקר את בנצי הבן-דוד-של-אימא-שלי מהרצליה,
שתמיד היה מלטף לי את הראש בצורה מוזרה. השבועיים שאחרי ההחלמה
של אבא שלי ואימא שלי היו קלחת שלמה שרק עלתה על גדותיה,
ואיימה לגלוש מהקצוות ישר עם כל המים הרותחים. אפילו יש לי
דוגמאות. למשל כשאבא שלי רצה שאני אעזור לו להוריד כל מיני
דברים מהביודעם, סתם ככה בשבת בצהריים, בלי שום הכנה. או
כשאימא שלי הכינה לנו פנקייקים, בדיוק אחרי שזללתי כל היום
ביגלה בטיול של הבית-ספר. פעם עוד הייתי רגוע עם כל זה, אבל
אחרי שהבנתי שאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי, הגעתי קצת למסקנה
שאפשר ללכת בלי ולהרגיש בלי.

לכמה רגעים חשבתי שקובי יציל אותי, אבל התבדתי מאוד מהר. קובי
היה קיפוד קטן וחמוד שניסיתי לאמץ באותה תקופה. הוא היה חי
בסביבות החצר שלנו, ותמיד בלילה הוא היה יוצא החוצה לדשא וסתם
עומד ובוהה. אהבתי לרדת למטה ולהסתכל עליו, גם אחרי שהם אמרו
לי ללכת לישון, אפילו אחרי שהם בעצמם הלכו לישון. כל-כך מושלם:
חיה חמודה להפליא, שאי אפשר ללטף. הכי גרוע זה כשמלטפים אותך
כשאתה לא רוצה. איזה כיף זה עם קוצים. אז קובי-קיפוד היה בערך
החיה היחידה שהקשיבה והבינה אותי באותה תקופה.
רק חבל שאבא שלי דרס אותו, בלי כוונה, באחד הערבים שחזרנו מעוד
קרוב משפחה. זה כמו שקוראים בעיתונים על הסבא שדרס את הנכדה
הקטנה ביציאה מהחנייה, אבל הפעם זה היה האבא שדרס את החיה
שהייתה המפלט היחיד של הילד שלו. בדיעבד זו הייתה טעות טרגית
למדי. הלכתי אחרי זה להסתכל על קובי. רוב הגוף שלו היה שלם,
אבל פס דק של דם נזל לו מאחורי האוזן. הוא עדיין היה חמוד,
והדם אפילו היה מבריק קצת, באור הצהוב של הרחוב. הוא שכב סתם
ככה באמצע הכביש, בלי דאגות.

בכל מקרה, המערכה השלישית מתחילה עם החלטה. הייתי חייב להביא
את עצמי למצב שבו אין לי שום מחויבות, ולאף אחד אין מחויבות
אליי, שזה עוד יותר גרוע. מישהו היה חייב לשלם, ולי לא היה
גרוש בארנק. עם דמי כיס של 10 שקל בשבוע, למה אפשר לצפות.
הייתם מצפים למכשולים, ואולי קצת פחד. אז פחד זה לחלשים, אבל
מכשולים קורים גם במשפחות הכי טובות. את הכל ניהלתי במחברת
סודית שנסגרת עם חוט חום מעור, שקיבלתי פעם ליומולדת. כמה ימים
לפני מועד הפעולה ישבתי בסלון וכתבתי במחברת את הסיבות שהמשטרה
לא תתפוס אותי. את המחברת אני אשרוף, זה בטוח. והמשטרה תקבל
ממני את הטלפון על המקרה, אז למה שהיא תחשוד בי. הקפדתי להיות
הכי נחמד שיש, להקשיב לכל הבקשות שלהם ולרדת עם הזבל כל יום.
לא הייתה שום סיבה לשוטרים לחשוב שזה אני. את האולר אני אוריד
באסלה, ובסוף ייחנק ממנה דג בים התיכון. מסכן הדג. אבל עוד
לפני שהספקתי לכתוב שני משפטים, הם נכנסו, שניהם שמחים
ומאושרים. הם חיבקו אותי ביחד, ואמרו שזהו, הגיע הזמן, והכל
יהיה בסדר. לא בדיוק הבנתי למה הם מתכוונים, אבל גם לא היה לי
כוח לשאול. פתאום מצאתי את עצמי דחוס ביניהם, מקבל מגע אמיתי
ומחבק, כשמסביבי רק חיוכים. לרגע נצבט לי הלב, אבל ישר הבנתי
שזה סתם. בטח ירשתי את מחלת הלב של סבא זכרונו לברכה. שחררתי
את עצמי מהחיבוק, ניערתי את עצמי חזרה לתכניות, והצביטה התחילה
להירגע. אני לא רוצה לגמור כמו סבא, שישב בחודשים האחרונים שלו
ומלמל מילים בגרמנית. במובן הזה, אם חושבים על זה, אני עושה
להם טובה.
בלילה שלפני היה לי קצת קשה להירדם, אולי בגלל הגזים מהשעועית
שאימא שלי עשתה בערב לפני. את הכל היא חייבת להרוס, גם את
הרגעים האחרונים שלה. קמתי לעוד יום שלישי, ובעצם ליום האחרון
בו אני צריך להיתלות. זה היה הזמן להתחיל לתלות. הלכתי לבית
הספר, והמורה סלחה לי על זה שלא הכנתי שיעורים. תמיד הייתי
מכין, גם אם זה היה בהפסקה שלפני השיעור, אבל הפעם הייתי צריך
לוודא שהכל מוכן ושום דבר לא חסר, אז הגעתי קצת באיחור וגם לא
הכנתי כלום. אמרתי לה שלאבא שוב נפרץ הדיסק והוא צריך עזרה.
המורה הבינה ולא רשמה אותי ביומן. זה היה חשוב מאוד, כי על כל
שלוש פעמים שלא מכינים, זה הורדת ציון. אחר הצהריים עוד שיחקתי
קצת כדורגל עם שאר הילדים, וחזרתי קצת מזיע, אבל מרוצה. הם
כעסו עליי שאני מאחר, ושאנחנו צריכים ללכת כבר ליומולדת של הבת
דודה הכי מעצבנת ביקום ומעבר לו. אפילו להתקלח לא היה זמן,
והכי גרוע זה ללכת לאירוע כשאתה מזיע.

אבל האירוע היה רק לטובתי, כי ידעתי שהם יחזרו עייפים וילכו
ישר למיטה. כמה דקות אחרי שהם כיבו את הטלוויזיה והלכו לישון,
התגנבתי למטבח. הרגשתי שגם אני עומד להירדם, אבל היה אסור לי.
זה היה עכשיו או לעולם לא. הסתכלתי מהחלון והגינה הציצה משם.
זה הזכיר לי את קובי הקיפוד, השם ייקום דמו. בכל מקרה, הכנתי
לי קפה, הכי חזק שיש, בלי סוכר. בפעם הראשונה בחיים. זה די
ריגש אותי. גם הקפה, וגם החוויה. בכל זאת, קפה זה של מבוגרים.
זה היה כמו זצים חשמליים בכל הגוף, שהשאירו אותי ער, דרוך,
ומוכן להכל. ובאמת זה היה הזמן להכל. התקרבתי לחדר שלהם
וניסיתי להקשיב. אבא שלי אימץ חרחורים קלים בשינה מאז התאונה.
אימא שלי טענה שזה נחירות. הוא טען שזה הדיסק. החוליות. או מה
שזה לא יהיה. אז עדיין לא היו חרחורים, וזה אומר שהם עדיין לא
נרדמו. מצד שני, לא היו קולות של כיף, אבל זה לא הטריד אותי.
קולות כאלו לא היו כבר כמה שנים. הלכתי חזרה לחדר, בהיתי בתקרה
וחיכיתי. ממש מאוחר, אחרי אחת בלילה, כבר לא הייתי יכול. קבעתי
לעצמי לשתיים בלילה, כי צריך להיות בטוחים שהם ישנים, אבל הקפה
עשה את שלו והייתי חייב לזוז. לבשתי את המכנסיים שהכנתי על
הכיסא, הדגמ"ח הצבאי שאימא שלי קנתה לי בפוקס קידס. יצאתי
מהחדר, הסתכלתי לאורך המסדרון, והוא היה נראה לי ארוך יותר
מהרגיל. ירדתי לגינה, ומנורת הרחוב הצהובה בדיוק עמדה להישרף,
או להיגמר, או איך שקוראים לזה. הגינה הייתה חשוכה מהרגיל,
ופתאום הציפו אותי שוב געגועים לקובי. חשבתי שאני אוכל למצוא
אותו שוב, בין השיחים החשוכים, אבל קצת פחדתי להתקרב אליהם,
וגם הבנתי שאני לא ילד קטן שמדמיין חיות שכבר מתו ממזמן. לא
הצלחתי שלא להגניב דמעה קטנה במורד לחי ימין. נזכרתי ברגליים
הקטנות שלו, כשהוא היה חוצה את הגינה באצילות חיננית וחינניות
אצילית. בכל מקרה, החלטתי לעשות אימון אחרון. שמתי את היד על
הכיס ולמען האמת, קצת הופתעתי. האולר שהיה אמור להיות בפנים,
זה שהם הביאו לי מתאילנד, לא היה שם. חיפשתי גם בשאר הכיסים
ולא מצאתי. פתאום נכנסתי ללחץ. ומה אם האולר נפל מהכיס,
סווטלנה המנקה מצאה אותו על הרצפה, הבינה את התוכניות שלי
וסיפרה להם? אולי הם עומדים מאחורי הדלת עם מקלות גדולים
ומחכים רק לי? או שהם סתם פחדנים והתקשרו למשטרה? ואיך אני
מסתדר בלי האולר? להיכנס למטבח ולהתחיל לחפש יעשה יותר מידי
רעש. פתאום היה צריך לעשות החלטות מהירות. מחשבות רצו לי בראש
כמו עכברים במבוך. ואין גבינה בסוף. מישהו הזיז אותה. יצאתי
מהגינה לכיוון דלת הכניסה לבניין, וחיפשתי משהו על הקרקע,
תחליף הולם לאולר המשוכלל. פתאום ראיתי מוט ברזל מעוקם, קצת
חלוד, עם קצוות משוננים וחדים. הרמתי אותו מהרצפה, נכנסתי
לבניין  וקפצתי בכל המדרגות, כל פעם שתיים או שלוש מדרגות.
פתחתי את הדלת בסערה, ולרגע שכחתי שאני אמור להיות בשקט מופתי.
סגרתי את הדלת בזהירות מאחוריי, ואז שוב התחלתי לרוץ לכיוון
החדר שלהם. המסדרון היה הרבה יותר קצר ממקודם. פתחתי את הדלת
שלהם, והנפתי את המוט. אבא ואימא אפילו לא הספיקו לפתוח
עיניים, לפני שסגרו אותם שוב.
מאוחר יותר הבנתי שלמוט שמצאתי קראו לום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם היו לי
חברים
הייתי כותבת
הרבה פחות
סלוגנים.

בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/09 3:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי ליברמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה