לרגע אחד, עלתה בלבי מחשבה,
שמאוד מתחשק לי להיות יפה.
עם עיניים בורקות, ושיער גולש,
חיוך מקסים, ושפתיים של אש.
שמלה מגונדרת, עקבים של מלכה,
עגילים באוזניים, עם פנינה לבנה.

כשאכנס לחדר, עם חיוך ביישני,
יפערו פיותיהם, וישאלו אם זו אני.
ולא אכתוב עוד שירי ביקורת ומחאה,
רק שירים מתוקים, שירי אהבה.
ואשב על כורסתי, ובחיקי ילדים,
אירדם ואחלום על חיים אחרים.

חיי שאיפותיי, אותן זנחתי אז בכביש,
בצומת, שם הייתי בין הסדן לפטיש.
האם להיות יפה, עדינה ומוצלחת?
האם להיות מבין המקורבים לצלחת?
או ללכת אחר רצונותיי העזים,
אל עבר מחוזות כל כך רחוקים,
לכתוב, ולקרוא, ללמוד ולדעת,
לעולם לא להתחרט, או לפחד לגעת.

לרגע אחד, עלתה בלבי מחשבה,
שאעדיף להיות מכוערת, מאשר להיות יפה.
עם עיניים בורקות, אך מפאת צימאונן לידע,
וחיוך אמתי, כשאזכר באותו הרגע.