אני חושבת איך לחלק את מנות הכאב שברשותי לאחרים
כי אחרת יעלם כל הכאב שבעולם ולא ארצה שכל זה יהיה רק באחריותי
הבלעדית...
אני רואה את כל המפייטים והמשוררים למיניהם מתדפקים על דלתי...
וחבל, ממש אין לי כוח לסדר את כל הבלאגן שהם יעשו בחוץ...
אז אחלק קצת ממנות כאבי, אני מקווה שיספיק לכל מי שצריך בכך...
לי אין מה לעשות עם כל כך הרבה,
וזה סוג של מרמה לאגור כל כך הרבה כמעט בלי להוציא החוצה,
זו סוג של אשמה.
לא פייר לשמור כל כך הרבה לעצמך,
הרי היום אנשים עוד מנסים להשיג קצת,
כאילו שאין במלאי.
אני חושבת שהם לא יודעים איפה לחפש, אבל זה כבר עניין שלהם.
עניין אחר.
ואז, בהנחה שיהיה מספיק לכולם.. אני אגרש את עצמי לבסוף מן
המקום. למען ייטב להם התענוג הנשגב והמפתה מכל.
להשתכשך ולטבוע בכאבי, להתכנס בו עד הסף, העיקר להשאיר את הראש
למעלה, לא לשכוח שיהיה איך לנשום.
(לקרוא לאט ולזוז בנעימות ואיטיות בכיסאכם) לנענע את האגן
ולגרד את הגב על משטח של כאב, להנות מהנעימות הסמיכה של
החומר,עם קצת מוזיקה נעימה ברקע, לענג את האווירה, כמו איזה
פודינג נעים וקטיפתי, יש מספיק לכולם. חמים ומלטף, הייתי יכולה
למכור בכמויות אבל בטח העטיפה לא הייתה מספיק מפתה..
טוב, ברצינות, זה ממש לא יפה להיות ככה צינית על הכאב הגדול
והנורא מכל (מוזיקה אימתית ונוראית ברקע, כמו כניסה לטירה
מכושפת ומפחידה) - הכאב של עצמי. בעצם שיקרתי, הנה הוא כבר
הולך ונעלם שוב, (כמו הציניות שלי) לתוכי.
עכשיו החלק של הכיף... שאף אחד לא יודע, ואני סוף סוף יכולה
לחייך, כי אני רוצה, באמת.
לא בראש שלי, כל הכאב ראש הזה, שלא ישאלו למה, ואני לא אצטרך
להסביר איך.
רק לצאת לאיזו מסיבה, להתעלם מלהיות עצמי, להשאיר אותי בבית,
ולנפוש ולהנות מעצמי,
לפחות לכמה דקות...