באותם בקרים עצלים וצלולים של שבת הייתה שבעל'ה פורשת
מחצלת-חוף על הגג, מסדרת קערת פירות צבעוניים על שרפרף קטן
ומשתזפת עם דודי השמש בקרניו החמימות של החופש. גופה הלבנבן
היה מתריס, זוקף עור חלק ופטמות ורודות וערווה ילדותית לשמיים,
ורק הציפורים במעופן המתמיד, החרישי והמטוסים הפתאומיים שהיו
שבים ומחרידים את העולם, ממלאים אותו בעשן קצפתי ומיד מפנים
שוב את מקומם לשקט המלכותי הנסוך של יום השבת היו עדים לאותה
עליזות, לאותו עונג שמיימי שרק ילדה חיפאית דתייה יודעת לחגוג
בימות האביב והקיץ, על הבניין הארבע-קומתי הכי גבוה בשכונה,
באמתלה שהיא הולכת לקרוא בשמש, בין העציצים של פרידה הירש.
היא ידעה שאף אחד לא יכול לראות אותה - לכל הבתים האחרים
בשכונה יש שתיים או שלוש קומות וחלק אפילו בנויים על הקרקע כמו
בתי הבובות הקטנים האלה שיש לחברות שלה, עם גגות רעפים אדומים
שהם יפים אבל אי אפשר להשתזף עליהם בגלל השיפוע, וחוץ מזה, מי
בכלל חושב על לעלות לגג בשבת בבוקר חוץ ממנה? היא ידעה שאם
כבר, אולי רואים אותה מהשמיים - היא הייתה משתעשעת במחשבה
שאלוהים מביט עליה מלמעלה וצוחק, ושהאנשים באווירון רואים אותה
בגודל של נמלה - נמלה משתזפת על גג! היא הייתה מדמיינת את
ההבעה ההמומה על פניהם, וחולמת שהם זורקים לה משהו מהחלון,
איזו מזכרת מהמקום שביקרו בו או סתם משהו שנמצא להם בהישג יד,
מברשת שיער, נגיד, ושהם מצרפים אולי גם פתק, וכותבים בו, למשל:
"שבת שלום!".


השבת בה היא נתפסה הייתה שבת נעימה במיוחד. בתחזית של יום
חמישי בערב אמרו שהטמפרטורות ירדו לקראת סוף השבוע, ושכדאי
להתכונן לקראת השרב הגדול שיחל בשבוע הבא. זה היה היום האחרון
של חודש ניסן, החודש שבו מספרים ביציאת מצרים וחוגגים את יום
הולדתה, שהגיע מאוחר בגלל השנה המעוברת. משנתנה לה ארכה זו של
אביב, עונה שקצרה היא ממילא, רצתה שבעל'ה לנצל את היום היקר,
ועלתה לגג בשמחה רבה.
פרידה הירש חשבה שזה יום רביעי, היום בו היא תמיד עושה את כל
הדרך מהדירה שלה בקומה שנייה עם סולם ומשפך כדי לטפל בצמחים
הגוססים שלה. כל זה התחיל ביום בו בעלה, דויד הירש, נפטר -
אותו יום רביעי לפני שלוש שנים - כשהיא קמה, הכינה לשניהם תה
ולחם עם מרגרינה, כיוונה את הרדיו לחדשות השעה שבע, וכשראתה
שבעלה לא מצטרף אליה לשולחן העגול במטבח כמו בכל בוקר חזרה
לחדר השינה שלהם ומצאה אותו במיטתו, עדיין ישן, אבל שינה אחרת
כבר, ממנה גם הפרמדיקים של מגן דוד אדום לא הצליחו להעירו.
במהלך השבעה היא טרחה ואספה את הפרחים שקיבלה מהמנחמים, העבירה
אותם לאדניות ותקעה על הגג. מאז, בכל שנה, המבקרים הולכים
ומתמעטים אבל אלה שבאים כבר מביאים לה את הצמחים מסודרים
יפה-יפה בתוך עציצים, וכשהאזכרה נגמרת היא עולה לבדה לגג
ומוצאת להם מקום. לפעמים היא עולה ויורדת כמה פעמים, היא לא
מרשה לאף אחד לבוא איתה למעלה, לגג. אומרים עליה שהיא קצת
התבלבלה אחרי שאדון דויד המנוח מת, נהייתה לה מזה טראומה, וגם
מהשואה, עשו לה לא-טוב בראש הגרמנים-האלה-יימח-שמם, אבל כולם
כבר למדו להתייחס אליה בסלחנות, להקשיב לה בסבלנות עד שהיא
גומרת לדבר על בעלה כשהיא תופסת אותך בחדר המדרגות, להביא לה
קצת ירקות וקוטג' ומשהו חם מדי פעם כי אין לה ילדים והיא כמעט
שלא יוצאת מהבית למעט הגיחות שלה לגג. אישה טובה, בסך הכל,
תמיד הייתה יראת שמיים אפילו שמזל אף פעם לא היה לה. אלוהים
יודע איך היא עוד חיה וכולם יודעים שהיא עוד חיה בשביל
העציצים.

שבעל'ה נחה בשלווה על המחצלת. אט אט נעשה ראשה כבד, איבריה
נכנעו ברפיון לשמש, והעננים נדמו בעיניה לכבשים צמריריות
שדילגו מעבר לגבולות הכרתה והשרו עליה נמנום, כשפתאום היא שמעה
את דפיקות הרגליים העמומות על הסולם ואת הגוף המתחכך בפתח
המלבני הצר של הגג, ושנייה לפני שהיא הספיקה לקפוץ על החצאית
ועל חולצת השלושת-רבעי שקיפלה יפה כל כך ושמה בצד רק שעה קלה
קודם לכן היא שמעה את גברת הירש צורחת: "גוועאלד! די קינד איז
נאקעט! משיגענע!" ומדדה במורד הסולם לכיוון הדירה שלהם בקומה
רביעית ודופקת במרץ על דלת הבית, ואימא שלה פותחת את הדלת
ופרידה הירש אוחזת את ידיה האיתנות בכפותיה הרועדות ואומרת:
"די מיידל, על הגג, ערומה! כמו חוה אימנו! שוכבת, בשמש! גאט
זאל דיר העלפן אסתינקה, דיין טאכטער איז משוגע!"

אימא של שבעל'ה הקשיבה לדבריה של פרידה הירש, הנהנה בכובד ראש
והציעה לה ספל תה. פרידה הירש נשמה שלוש נשימות עמוקות, סידרה
את כיסוי הראש שנשמט על אוזנה וחשף שיער שיבה דוקרני מזיע,
סירבה בנימוס ואמרה שהיא חייבת לרדת בחזרה לדירה שלה כי היא
מוכרחה לקחת את הכדורים שלה לפני השלאף שטונדה. כשיצאה מפתח
הבית היא העיפה בשבעל'ה העומדת מאחורי הדלת, כבר בבגדיה, מבט
צולב כזה, ששבעל'ה, שלא העיזה להרים את עיניה מהרצפה, הרגישה
אותו ננעץ בה כמו יתד חדה שמפלחת את סרעפתה, והאוויר נעצר
בריאותיה מרוב פחד. רק כשנדם אחרון ההדים של כפכפיה הנגררים של
גברת הירש, ששכחה לגמרי מהצמחים שלה, בחלל המדרגות, קראה אסתר
שפיגלשטיין לילדה. שבעל'ה יישרה את חולצתה וניקתה מחצאיתה
לכלוך דמיוני, נכנסה הביתה וסגרה את הדלת. "בת שבע," אמרה האם,
ירדה על ברכיה ואחזה בידיה של ביתה בת האחת עשרה, "האם שכבת
עירומה על הגג?", ושבעל'ה הצטמררה למגע הידיים המחוספסות
מעבודה עם הציפורניים הגזורות בקו ישר, שפרידה הירש החזיקה
לפני רגע כמו טובע שנאחז בדופן האוניה ועכשיו הן משלבות אצבעות
שזופות ארוכות בידיה הבתוליות, הטמאות. היא הביטה בעיניים שראו
אותה באולטרא-סאונד עוד לפני שנולדה, שליוו אותה כל בוקר עד
לדלת של הגן ואחר כך של בית הספר, שקראו לה סיפורים כל לילה
לפני השינה ושלימדו אותה אף פעם, אף פעם לא לשקר כשמסתכלים
עמוק אל תוכן, ואל תוך עיניים אחרות, ומבלי למצמץ הנידה בראשה
במרץ לשלילה.


שלושה ימים לאחר מכן שלחה אסתר שפיגלשטיין את ביתה לגברת הירש
עם חתיכה מפשטידת תפוחי אדמה שהכינה. שבעל'ה לא רצתה לראות שוב
את פרידה הירש לעולם, ובמשך שלושת הימים מאז אותו יום שבת
מקולל, שלא היה יום רביעי, הייתה עוברת את הקומה השנייה בריצה
בכל פעם שהייתה עולה או יורדת במדרגות, מפחד להיתקל בפרידה אם
במקרה תחליט פתאום לצאת מהבית. היא לא העזה אפילו להסתכל על
הדלת שלה, דלת חומה כהה, חבוטה ומוכתמת מהשנים שנגעו בה, נשענו
עליה, טרקו אותה או סתם נכנסו ויצאו בעדה, עם ידית מרובעת
אימתנית וחור ענקי לעינית שתמיד ניראה כאילו מישהו מביט דרכו,
והמחשבה שגברת הירש עומדת מאחורי מפלצת ה'פלדלת' הזו ובוהה בה,
מתצפתת עליה, אפילו שהיא סתם עולה או יורדת במדרגות, הבהילה
אותה כל כך עד שהקומה השנייה כולה הפכה בשבילה לשטח אש שיש
לצלוח כמה שיותר מהר, ולהתמהמה בו כמה שפחות.

שבעל'ה דפקה על הדלת חלש ככל שיכלה. היא קיוותה שגברת פרידה לא
בבית או ישנה, אבל היא ידעה שהסיכויים לכך נמוכים כי פרידה
הירש הרי לא יוצאת מהבית (כמעט) וכבר אחרי ארבע, מה שאומר
שהשלאף שטונדה נגמר. היא כבר עשתה צעד אחד לכיוון המדרגות
כשהיא שמעה את חור המנעול חורק מבפנים, והעינית החשוכה האפילה
עוד יותר, והנה גברת הירש פותחת את הדלת לכדי סדק ונועצת בה
מבט חשדני. "ווס ווילס דו, מיידל?" "אימא... שלחה פשטידה."
"גיי אריין, היכנסי."
שבעל'ה כבר הביאה לגברת הירש משלוחים פעמים רבות, אך זו מעולם
לא הזמינה אותה פנימה. היא עמדה בפתח, רגליה נטועות בשתי
הבלטות שמתחתיה, גופה גבעולי ונידף ובלחייה סומק מסגיר של בושה
ובלבול. "ווס?" אמרה פרידה, "למה את מחכה?" וחמש דקות אחר כך
היא כבר ישבה על כיסא עץ קשה במטבח האפלולי של גברת הירש ושתתה
מים צהובים חמוצים שסווגו על ידי פרידה כ"לימונדה".

"בת שבע," אמרה גברת הירש והתיישבה על כיסא עץ זהה מצידו השני
של השולחן, מול שבעל'ה. ידיה נחו לפניה חיוורות ומקבילות,
רשתות ורידים מקשטות אותן כחולות ודקות וסימטריות להפליא כמו
מגזרות נייר, כפותיהן קמוצות לאגרופים ורק המספר השחור על האמה
הימנית שובר את השלמות הנוקשה.
השולחן לא היה גדול, ושבעל'ה זעה באי נוחות לנוכח הקרבה
ביניהן. בלית ברירה היא תקעה את עיניה בלימונדה, שכן חונכה שלא
להישיר מבט אל מבוגרים זרים, אך מבטה של גברת הירש היה מרוכז
כל כך וממוקד, ששוב הרגישה את אותה יתד איומה נתקעת במצחה
באופן מוחשי כל כך, עד שראשה החל לכאוב ולהסתחרר.
"אתה יודעת את הסיפור על דוד ובת שבע?"
שבעל'ה הופתעה כל כך מהשאלה, שהכאב והערפול שחשה נעלמו באותו
הרגע כשם שבאו, וכמעט שהתפתתה להרים את ראשה ולראות אם פרידה
הירש לא במקרה צוחקת עליה. היא למדה על דוד ובת שבע בבית הספר,
אך הכירה את הסיפור עוד לפני, שכן היא עצמה נקראה על שם
הגיבורה הראשית, שהתרחצה על גג ביתה והוזמנה לארמונו של המלך,
להיות לאשת דוד. היא אמרה שכן, היא מכירה את הסיפור, וחיכתה
שפרידה הירש תמשיך.
"אז אתה יודעת שבת שבע התנהגה רע? מה שהיא עשתה זה נקרא חטא.
בגלל בת שבע דויד המלך הרג את בעלה. להרוג זה חטא, אתה מבינה
מה זה חטא? להיות ערומה על הגג - זה חטא! מקבלים על זה שטראף,
זה עונש. אתה רוצה עונש מאלוהים על חטא שלך?" כאן עלה קולה של
גברת הירש לטונים גבוהים - סופרן צווחני מבוהל נמלט מגרונה
הצנום, ובליל של יידיש ועברית ומלמולים על חטאים ושלעכטע
מיידלעך ודויד - איי מיין טיירער דויד - נדחסו אל האוויר
המחניק ממילא, והילדה המבועתת שמטה מידה את הכוס וחתיכות קטנות
של זכוכית נתקעו לה בין הסנדל לגרב ולמרות שלא קיבלה רשות ללכת
שבעל'ה כבר לא נשארה לראות את השלוליות הדביקות מתפשטות
ומתקשות על הרצפה, מעכירות את הריצוף הישן.


ביום רביעי בשעה שבע בערב נקברה פרידה הירש ליד בעלה, בבית
הקברות שבמורד הכרמל. האיברים הפנימיים שלה היו מרוסקים,
והרופאים אמרו שזה פשוט נס איך שכל הגוף שלה מבחוץ נשאר שלם,
ממש ללא פגע, בלי שום סימני נפילה ובלי עיוותים של אף איבר,
ועם חיוך מלאכי שליו על השפתיים. בצוואה שהיא השאירה אצל עורך
הדין שלה (וכל מי ששמע היה מאוד מופתע מהעובדה שהיה לה עורך
דין) היא כתבה במפורש שהיא מסרבת לעבור נתיחה אחרי המוות, אבל
האנשים שנכנסו אחר כך לבית שלה גילו במטבח את פשטידת תפוחי
האדמה ומרשם ישן של תרופות וכמות תרופות של כמעט חודשיים שהיא
כנראה לא לקחה. למעלה מצאו משפך, מעדר קטן וזוג נעלי בית ממש
בקצה של הגג, ליד שיח גרניום פורח באדום עז.
לשבעל'ה אמרו שזו הייתה תאונה, שהיא פשוט באה לטפל בצמחים כמו
תמיד ביום רביעי ואיבדה שיווי משקל, התבלבלה קצת, אבל בת שבע
ידעה שפרידה הירש לא התבלבלה, היא לא התבלבלה כשהיא עלתה
להשקות את הגרניום והיא לא התבלבלה כשהיא ראתה אותה משתזפת על
הגג, היא לא היא לא היא לא התבלבלה, ועכשיו הידיים שלה מגואלות
גם בחטא וגם בדם והקללה של גברת הירש רובצת על כתפיה ואלוהים
כבר לא צוחק כשהוא מסתכל עליה מלמעלה, והמטוסים עוברים מהר-מהר
מעל הגג הארור של הבניין הארבע-קומתי הכי גבוה בשכונה, ואף
נוסע לא מביט בה מבעד לחלון כשהיא ממשיכה לעלות לשם בכל יום
רביעי שהוא לא שבת במיטב בגדיה ובסינר עבודה לטפח את העציצים
שנשארו, כי אף אחד כבר לא מביא עציצים חדשים לזכרם של אדון
דויד וגברת פרידה הירש המנוחים, ומשבוע לשבוע פורחים הפרחים
וצומחים הצמחים עוד ועוד לגובה ולרוחב ובצבעים רבים מספור, כמו
שהיו ונראו אולי רק בגן עדן, מקום שכולו טוב.