כל בוקר שאני מתעוררת אני מרגישה שאתה חסר, בבית הספר שאבא של
שגית סוחב לה את הילקוט ונותן לה את שקית האוכל ובקבוק המים,
אז אני נעצבת כי לה יש ולי אין.                              
     
התמונה שלך מונחת אצלי קרוב בתוך מסגרת כמו שאני תמיד זוכרת:
עיניים ירוקות גדולות שיער בלונדיני חיוך מקסים ונקודת חן בקצה
של הגבה הימנית. התמונה הזאת היא אתה, אבא שלי.
אבא שלי נהרג במלחמה מחבלים ירו בו מטווח אפס לא היה לו סיכויי
לחיות, ואני אני רק נולדתי ואת התמונה הזאת קיבלתי מהחברים
לפלוגה שלו. ולכן אני לא זוכרת ולא מרגישה מזה אבא, אבל אני
יודעת שזאת הרגשה נפלאה שיש לך אחד כזה, שלוקח אותך ללונה פארק
בימי שבת כמו אבא של ירון, ולספארי כמו אבא של שרון, לבריכה
ולים כמו אבא של מורן או סתם משחק איתך בכדור אחרי הצהריים כמו
אבא של אפריים. הם תמיד מציעים לי להצטרף אבל לרוב אני לא רוצה
אני שונאת שמרחמים עלי כי אין לי אבא.
שאני עצובה אמא מראה לי את החתונה שלכם ומספרת לי המון סיפורים
עליך היא  תמיד מחייכת שהיא מדברת עליך ואומרת שאני ממש דומה
לך ביופי ובעיקר באופי. אבל שהיא הולכת למטבח אני מציצה לכיוון
שלה ויודעת שהיא בוכה ושקשה לה שאתה לא פה. היא חוזרת עם תפוז
מקולף ועיניים אדומות אני שואלת אותה: אמא את בוכה? והיא עונה
ואומרת לא מתוקה זה התפוז שגורם לי לדמעות, אני יודעת שזה לא
נכון אני אומרת לה "זה בגלל אבא נכון?" היא מחייכת אלי מחבקת
אותי חזק ואומרת: "אני כל כך מצטערת".