זה מתחיל לאט, ברעידות קטנות. הדופק מתגבר והיד נופלת בחוסר
אונים. הוא פשוט לא יכל יותר, ואת תוהה כמה עוד תחזיקי מעמד.
האוויר נעצר בריאות ומכביד על כל נשימה. מציירת לעצמך תמונות
יפות, אבל הן לא מקלות עליך יותר. ואז דמותה עולה מול עינייך
העייפות, ואת חושבת שאולי עוד יש סיכוי.
את מכירה אותה שנים, ופתאום את רואה אותה כמו בפעם הראשונה. את
עומדת מולה, "אפשר לצייר אותך?" היא מחייכת במבוכה. ואת פשוט
נסחפת עד שלד עצמותייך. עוברת על כל חלק בגופה, משננת כל פיסה,
מתאהבת כל פעם שוב, מהתחלה. זה מתחיל כמו ציור רגיל, סקיצה עם
עיפרון. מתעכבת על הדברים העמוקים, אולי תצליחי לצייר את
נשמתה. ואז ממלאה את גופה בצבעים, כאילו מעניקה לו חיים חדשים.
והיא עירומה מולך, פותחת בפנייך את סודותיה הנסתרים. לא מנסה
להתכסות במסכה מזויפת, אמיתית, שקטה. מביטה בעינייך במין עצבות
אופיינית, ואת מנסה לקרוא כל תזוזה שלה. נתת לעצמך להתמכר,
מקווה שהיא תרפא אותך.
הנשימות מתגברות, כשמולך עומדת האמת הערומה. זיעה מתערבבת עם
דמעות, כשהשרירים מתכווצים בחוזקה. וכל מה שאת רוצה הוא להחזיק
את ידה. דמות כזאת לא תראי מולך שוב, ואת רק מנסה למשוך את
הרגע. להתמכר לכל חלקיק גופה, בתקווה שזאת תהיה התחושה
האחרונה. ולבסוף היא מתרוממת מהכיסא, ניגשת מאחורייך כדי לראות
איך הציור יצא. והיד נשארת כמעט חסרת דופק, כל כך ניסית להיאחז
ברגעים יפים. היא משעינה את ראשה על כתפך, ואת נושמת אותה
לתוכך.
זה לא יגמר יפה כמו בקומדיות. הסרטים האלה נועדו להשלות. ואת
יודעת שיצטרך לבוא הרגע בו תצטרכי להרפות. להרפות ממנה,
מהחיבוק, מהאושר. לתת לה ללכת, להמשיך בחייה. ולמרות שאת
בתוכם, תרגישי פתאום פגיעה יותר, לבד יותר. האצבעות והשפתיים
שלך עברו על כל סנטימטר של גופה והיא הייתה שייכת רק לך, לשעה.