בימים הבאים אני אשכח את הווייתי
הקודמת ואת העור שהתווסף לאצבעותיי
המצהיבות ניקוטין.
בימים שלאחר מכן אני אתפתה לחזור
להרגליי המגונים
ואמצא עצמי
מאבדת הכרה.
בימים שקדמו לנו,
כשעוד לא צרבנו על בשרנו
את השקר,
נלמד ללכת
ועצמת הידיים
מהי.
בימים משונים אמצא עצמי
מוטלת מול כפות ידיו של אבי
והזיכרון היחיד שאזכור משם
יהיה מבטו.
כשטרקנו את הדלת,
לא דמיינו את ההשלכות לכך
כמו אורות כבויים,
בכי כמנגינה ללא סוף
וריח ריקבון מכל עבר.
אתכסה בשמיכת החלומות
כשאעצום את עיניי
וכשאתפכח
אתעורר לימים ללא גג
ומרצפות.
בימים הבאים
אלמד ללכת בדרכו,
לנשום את עיזבונה
ולהגיד שזה בסדר.
10.10.08 |
