שנינו יושבים על הספה ונהנים מחברתו של המזגן. היא אוכלת
יוגורט מעורב בגרעיני רימון עם דבש, "כי זה מאוד בריא", כך
הסבירה לי. אני קורא בעצלתיים את עיתון השבת. העיתון מלא בשלל
מקרים שלא היו מביישים גם את סופרי המתח הטובים ביותר: פלוני
אלמוני זה וזה יצא מביתו לבוש בחולצת טי שחורה בשנת 1978 ולא
נמצא עד היום; ילדה אחרת נעלמה בשדות הגליל התחתון והמשטרה
חושדת כי הוריה אכלו את גופתה ואת השאריות הטביעו בחופו המזרחי
של ים המלח.
מקרים כאלה מעוררים בי חלק רדום: אני סקרן. אינני יודע כיצד
אישן בלילה אם לא אגלה את הסיפורים המלאים מאחורי התעלומות
האלה. היכן מסתובבת גופת הצעיר מדימונה? מי צבע בטושים את כפות
רגליה של הקשישה מירושלים ואז ערף את צווארה?
מצידה הימני של הספה מתחילות להישמע נחירות. היא הספיקה לסיים
את היוגורט ולהניח את הקערה על השולחן לפני שגופה נשמט - לא
באופן מסתורי, לצערי - לאורך הספה. בעוד אני מביט בה ישנה עולה
בי רעיון: כך אוכל לנקום בכל המעורבים בפרשות המסתורין, אותם
יצורים נאלחים המסתירים ממני את סודותיהם המעניינים יותר. אני
אצור לי סיפור מעניין שאותו אדע רק אני. אפילו לא אעדכן את
הסטטוס ב"פייסבוק".
וכך ייתרחש הסיפור: בפעם הבאה שאכין לה את היוגורט שלה, אבליע
לתוכו סם מרדים כלשהו. היא תירדם במהרה - כמעט כפי שעשתה היום,
אני מציין לעצמי - ואז אלך לשטוף את הכלים, בשלווה. לאחר מכן
ארים אותה ואקח אותה למכוניתי. אושיב אותה, מחוסרת הכרה, במושב
שליד הנהג, ואחגור לה חגורת בטיחות. הנסיעה בכביש הערבה תהיה
ארוכה, אולם לאחר כמה שעות נגיע ליטבתה. לאחר שארווה את
צימאוני בשוקו יטבתה, אתגנב עמה לפסטיבל יטבתה לכדורים פורחים.
בלי שישימו לב, אצליח להגניב את גופה חסר התנועה לאחד מהכדורים
הפורחים ותוך מספר רגעים כבר נהיה גבוהים בשמיים (בסיפור
המתרחש בראשי אני יודע להפריח כדור פורח, אם כי אינני בטוח שכך
גם במציאות). כך נעוף בשמיים במשך מספר שעות, עד שנהיה גבוהים
באוויר ומוקפים בים מכל צדדינו. אז אקפוץ מהכדור הפורח באמצעות
מצנח מיוחד שיביא אותי לחוף מבטחים, והיא תישאר שם, מחוסרת
הכרה ומרחפת, למשך שארית הזמן.
ממחשבה זו אני בורח על ידי המעשה הבא: הנני חופן בכף ידי את שק
אשכיי ולוחץ חזק, מהדק ידי בכוח עד שהאשך הלחוץ מתפרץ לצאת
מבעד לרווחים שבין האצבעות הלופתות, והעור המחוספס, המואדם,
נמתח, משורג ורידים כחולים, עד להתפקע. את הכאב המעורר קבס אין
לתאר.
הפסקה האחרונה לקוחה מתוך "הג'יגולו מקונגו", חנוך לוין. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.