אוף איתך, אוף! אוף! אוף! להכין צ'יפס, להכין צ'יפס?!? זאת
התאוריה, לגרום לבחורה להתאהב זה כמו להכין צ'יפס, צריך לחמם
אותה על אש קטנה. מה אני נראית לך, תפוח אדמה? אתה מבין שזה
רגשות של בן-אדם שאתה משחק בהם, או שאולי אתה בכלל לא מבין מה
כ"כ חמור במה שאתה עושה כי אף פעם לא היו לך כאלו,רגשות. אתה
יודע שזה קיים, ושזה יכולה להיות לא נעים או אפילו כואב אבל לא
באמת אתה מבין עד כמה, עד כמה זה יכול להיות אכזרי וקשה. כי אף
פעם, גם אם אולי זה היה בדרך, אך פעם לא הרגשת באמת. אין לך
מושג כמה אני מבינה אותך, גם אני עד עכשיו לא הרגשתי באמת, עד
שלא "חיממתי אותי", אף פעם לא הרגשתי לאף אחד ככה, לא הרגשתי
שהלב שלי מדמם כשמישהו הולך, אף פעם לא הרגשתי את הריקנות
הזאת, כי לא דיברנו. וגם לי היה הרבה יותר קל לשחק משחקים, כי
גם אני לא הבנתי כמה אכזרית אני, כי לא ידעתי מה זה באמת
לרצות, ואיך הכמיהה הזו מרגישה ואת העקצוץ בשפתיים ואת הדגדוג
בידיים. אז כל הכבוד לך באמת, לימדת אותי, וגם כנראה שהייתי
תלמידה טובה, כי למדתי כל יום, להתפלל ולהרגיש אותך, ולהרגיש
גם כ"כ רע עם זה כי אני לא כזאת, כי חברה זה קיר, כי זה כ"כ
כואב וכי אני לא מצליחה להגיד די. ואפילו לבכות אני לא מצליחה,
ובד"כ זה בא לי די בקלות, העניין הזה של הדמעות, אבל לא בגללך,
כי אתה תמיד משאיר שם פתח, משאיר חלון, לא אומר כלום, גורם לי
להיות הכי מאושרת, ואני שגם ככה לא חסר לי אגדות לחיות בהן,
מדמיינת איך הכל יסתדר ותיפרדו כבר, ואיך תבוא אלי ותודיע לי
שאני הסיבה לברק הזה, שתמיד יש לך בעניים. וסוף סוף אני ירגיש
שלמה, ויקום כל בוקר עם חיוך על השפתיים, והוא יהיה כ"כ אמיתי.
ואולי אני כבר תולה בך יותר מידי תקוות, וכבר הבנתי שהאושר שלי
צריך להיות תלוי בי ולא באף אחד אחר, אבל תסביר את זה שאחרי
עשר דקות איתך אני מרחפת שעתיים, עשר דקות של כלום, של כלום
ואני עפה לי בעננים כמו משהיא אחרת, וזה הכל אתה. אז אולי אני
בכלל לא בנויה להכיל את האושר שאתה מסב לי, ואולי אני בכלל
מפחדת לוותר על התמימות הזו של משהוא שאף פעם לא אהב, שאף פעם
לא התמסר, שאף פעם לא היה שם באמת.  
ואני לא מבינה, למה זה צריך להיות ככה, למה זה צריך להיות כ"כ
קשה, למה הכל כ"כ ברור וכ"כ עמום. ולמה השתיקות האלה, ולמה
המבטים, ולמה התחושה הזאת שהכל שם אבל אין כלום, וזה לא שאין
כלום, אז למה כלום לא קורה? די, חיממת מספיק, וטיגנת והוצאת
רטבים והכל מוכן, אז תעשה כבר משהו לפני שאני אשרף.

אז מה יהיה, את כל מה שאין לי אומץ להגיד לך אני כותבת? לפחות
אני שוב כותבת, ואלי לא בכישרון אבל גם זה עדיף, מעניין כמה
זמן זה עוד יימשך ככה, כמה זמן אני עוד ינתח כל משפט מיליון
פעמים, כמה זמן אני ימשיך לחכות, להשתגע, לסבול... מתחיל
להימאס לי כבר, עייף, אתה יודע, ומי כמוך יודע כמה דברים אחרים
יש לי על הראש, זה לא יכול להמשיך ככה עוד הרבה זמן, התפילה
הזאת כל בוקר ולילה.

המחנק הזה לא עובר לי וגם לא העצב, והמחשבות... אתה עצוב בגללה
ואתה אומר שאתה בכלל לא אוהב, אז למה, למה אתה לא מדבר? ואני
כבר לא יודעת מה לעשות איך להסביר לך, איך לגרום למשהו לקרות.
ואולי זה סתם, אולי אין שם כלום ואני מדמיינת, ואני ימשיך
להיפגע ממך, ואתה תמשיך לא להבין מה אני רוצה ממך ולהיות
מקסים, כי בזה אתה טוב, בלהיות מקסים.

כבר נמאס לי לחשוב, נמאס לי לרצות, נמאס לנתח. עשית ממני יותר
סמרטוט מהסחבה הכי בלויה שראיתי, וכן, אולי אני מגזימה, ואלי
אני בכלל עושה את זה לעצמי, אבל צריך שניים לטנגו ובינתיים זה
נראה שאתה רוקד מצוין. וכל הזמן מתנגן לי בראש השיר של ריטה,
"הלוואי יהיה בי כוח, עוד מעט, לא להישבר כך ממולך", ואני
מבטיחה לעצמי לא להישבר ולא לחשוב עליך יותר, ולא לרוץ אליך
יותר, ולא... אבל אני לא באמת מתכוונת, אני כ"כ מקווה שאני לא
אצטרך ושנהיה כבר ביחד.
ומצחיקה אותי ההתערבות הזו שלנו, וזה שאנחנו כל הזמן מדברים על
מי ישבר קודם, ואני מרגישה שזה רק סאב טקסט למי ישבר קודם
וידבר על מה שקורה או לא קורה בינינו, ונראה לי שאני, כי אני
כנראה יותר מרגישה, והרבה יותר בתוך. אתמול אמרת לי שאין כזה
דבר אהבה, רק הגיון, אז אולי תסביר לי מה ההיגיון בזה שאתה
איתה, הרבה יותר הגיוני שתהיה איתי, ושנפסיק לדבר ברמזים ,
יותר הגיוני שתעיף אותה כבר! (אתה רואה מה עשית לי, אף פעם לא
אמרתי וגם לא תכננתי לכתוב למשהו להעיף משהיא, בטח לא שאוהבת
אותו, והפוסטמה אוהבת אותך). ותבוא אלי כבר ותגיד, בואי נפסיק
לחלום, בואי נהיה.
וחזרנו לתאוריית הצ'יפס, ואני חייבת לציין שהתאוריה הזו לא
מחממת אותי על אש קטנה אלה מרתיחה אותי ממש, באמת ובתמים. מה
זה להשאיר מישהו על אש קטנה, ועכשיו כשאני כותבת את זה אני
מבינה, וגם אם מנגנון ההדחקה כבר עובד בקדחתנות עם כל מילה,
אבל אני מבינה, גם אם אני ממש לא רוצה להבין גם אם פועמים בי
כבר מליון תירוצים, אני יודעת- את מי שאוהבים לא משאירים על אש
קטנה, הולכים להיות איתו. ואם אתה סתם משאיר אותי כאופציה אז
כנראה שזה לא בדיוק הדדי בינינו. הלוואי והייתי בוכה כבר...
אתה תמיד משאיר אותי באוויר, אף פעם לא ברור. אוף איתך, די די
די, אני לא מסוגלת לשים לזה סוף, זה לא אתה שאידיוט זאת אני.

טוב אז חשבתי על זה עוד קצת, ואולי זה רק מנגנון הגנה, אבל אין
מצב, לא יכול להיות שדמיינתי את כל זה. זה פשוט לא הגיוני. אתה
כ"כ היית שם, לא יודעת ממה אתה מפחד, לא מבינה ממה נבהלת, אבל
אני יודעת שיש שם משהו שאנחנו חייבים למצות אותו. אני באמת
משתגעת.

אוף אוף אוף! מתי אני יפסיק לכתוב לך אוף, מה זה השם חיבה חדש
שלך?
טוב אז רק שתדע, אוף, שאני רואה לך בעניים, אלו שתמיד מחייכות
אלי, כמה אני יקרה לך, ואני רואה שגם אתה רוצה. ואני מפחדת,
שאני מדמיינת את כל זה. אבל די, בוא נשים לזה סוף בוא תהיה
איתי ותפסיק לשחק משחקים.

ושוב אוף איתך, אין מה לעשות, יש לי חולשה אליך, לא מסוגלת
להתאפק, לא מסוגלת לא לחשוב, לא להתפלל, לא לאהוב, לא לרצות,
לא לכמוהה... לא מסוגלת לשים בצד, לא מסוגלת להפסיק, לא מסוגלת
שלא לכעוס ולהיפגע, לא מסוגלת לא  לצפות, לא להתאכזב, לא
להגיד...

הרבה זמן לא כתבתי, התגעגעתי. אני כל הזמן מתגעגעת כל הזמן,
גם תוך כדי שיחה, אני מתגעגעת גם כשאתה איתי, אולי כי אנחנו ל
א יחד כמו שאני באמת רוצה, אולי כי השיחות לא תמיד ברורות לי.
ואני מתגעגעת למשהוא שאף פעם לא באמת היה, איך זה יתכן...
געגוע.
ונפרדתם.

ופתאום הכל ביננו מרגיש כ"כ הרבה יותר ברור, ועדיין משחקים,
כמה עוד?!?. אולי די כבר, זה ממש על השולחן, וזה מרגיש שנאמר
כבר הכל אבל שום דבר לא ברור. ואני מסתכלת אחורה, על כל מה
שכתבתי, ושואלת את עצמי אם זה לא מה שהיה עד עכשיו, למה פתאום
אני מרגישה שהכל השתנה, שפתאום הדברים הם אחרת. אוני קוראת
הכל, והרי כל הזמן הזה הרגשתי אותך איתי, אז למה זה מרגיש
אחרת?
אמרתי לך היום שאי אפשר לקרוא אותך, ואי אפשר, באמת שלא, ואותי
כ"כ קל, ממש ספר פתוח באותיות דפוס עם ניקוד וציורים, אין משהו
שיותר קל מאשר לקרוא אותי... ומה אתה מנסה לרמוז עם זה שאתה
מדבר על זה שאין לך זמן לכלום, אתה מנסה להגיד לי משהו, חכה
אני עוד יבין את זה, אני עוד יבין אותך. ובזמן האחרון אני
מרגישה שכל השירים נכתבו עליך, עלינו, גם סתם שירים אפילו שירי
ילדים, הכל מזכיר לי אותך, הכל הוא הסיפור שלנו, שסוף סוף יהיה
לו סוף טוב, ואולי אני אתן לך את כל המכתבים האלו. ואני כ"כ
מאושרת כל הזמן, וזה אתה האושר הזה,  אז אפשר שנעשה כבר את הכל
אמיתי, כי יהיה כל כך כיף, וכל כך טוב, גם אם אין לך זמן, גם
אם...

תמימה, מטומטמת, ילדה, הכל, כל מה שתרצה או לא תרצה, ובעיקר לא
רצית, והכאבת לי כ"כ שקשה לי לנשום, וקשה לי לתפקד, וקשה וקשה
וקשה. ואני לא מסוגלת, החיוך נמוג מפני, השמחה עזבה אותי. ואין
לי כוח, ואני רוצה להיעלם. לא להיות יותר, ולא להרגיש, כמה
שקשה וכמה שעייף. כי עייף לי, ממש עייף לי. ועצוב וכואב. ואין
לי כוח, אני לא מצליחה להיות חזקה. ואני רוצה לבכות, ולשכוח,
ולא לבכות את ההתנפצות הזאת, את הידיעה. ואני לא בטוחה שזה
אתה, זאת האהבה, הרצון המטופש הזה, הכמיהה. ואני לא מצליחה
להבין את זה. ולא הסברת, ברחת, התחמקת. כרגיל, שום דבר לא ברור
איתך אף פעם, גם כשהכי ברור בעולם. וכואב לי, כואב לי כ"כ. ויש
לי בחילה. וכואב. ואני לא מכירה את עצמי ככה. הלוואי והכל
יישתנה.

ואני קוראת הכל אחורה ואני לא מבינה. אני לא מבינה איך דמיינתי
את כל זה , איך חלמתי. עשית ממני צ'יפס מה? וברגע האמת כיבת את
הלהבה. ונשרפתי, כאב, אני מבטיחה אבל שיהיה בסדר.
ואני לא מבינה את זה, שכולם אומרים לי כמה אני מדהימה וכמה אתה
אידיוט, או תירוץ מיליון הדולר- אם הוא מוותר עלייך אז מגיע לך
משהוא הרבה יותר טוב, מישהו שיעריך אותך. אז איך זה שאני
בוכה?
וכל השאלות האלו, וכל הלמה, אז למה עשית ככה, ולמה אמרת את זה,
ולמה ולמה ולמה. ולמה זה כ"כ כואב, הרבה יותר ממה שיכולתי
לדמיין, ולמה המחנק בגרון שלא עובר, ולמה הבחילה ולמה קשה לי
לנשום? למה? והשאלה הכי גדולה היא למה אתה לא רוצה, למה ויתרת
עלי?

ושוב הריקנות הזאת, החלל הזה בלב בבטן, בנשמה. הכאב הזה, הלבד.
ואין על מי ואין על מה. ומה שלא נעשה כנראה כבר לא יעשה. ולמה
זה עדיין כ"כ כואב לי לכתוב את זה, לחשוב את זה, ואני מסרבת
להאמין לזה ולקבל, ממשיכה לדמיין. מחכה שתעורר, שתבין את
הטעות. ממשיכה לקוות.

טוב נשמה שלי, חיים שלי , אהבה, כן אהבה שלי... אנחנו לא ביחד,
אולי גם לא נהיה, אולי גם נהיית קר ומנוכר ולא ברור מה עובר
עליך. ובכישרון שלך, אתה לא נותן לי להיות שם בשבילך, כמו
שהיית בשבילי, ורק אומר שיהיה בסדר. ואתה לא שם, ולא מתקשר ולא
מתייחס וכל כך מכאיב. ובכל זאת אני שומרת לך חסד נעורים, זוכרת
טוב איך הרגשתי, ואיך הרגשתי אותך, ואני יודעת שלא דמיינתי.
ואני יכולה רק לדמיין מה קורה איתך. אהוב שלי, אני נעה בכאב
בין השלמה לייאוש, לכעס, כעס עליך ואולי קצת עלי שאני לא
משחררת אותך, ובעיקר את עצמי ממך, אתה במחשבות שלי כל הזמן. כל
יום, כל היום, לא משנה מה. הלוואי שאני בשלך. אני מנסה להמשיך
הלאה אבל קשה ועצוב.

נוני שלי קטן וחמוד, נשמה שלי, הלב שלי מתפוצץ רק מלחשוב עליך,
מצחיק שרק עכשיו מתחוור לי כמה עמוקים הרגשות שלי כלפיך. ואני
נמנעת מלכתוב כי זה להפוך את הכל לאמיתי. ואני מסתכלת אחורנית,
על כל מה שכבר נכתב, ועדיין לא ברור לי איך הגענו לסוף עצוב,
לריקנות הזאת. תתחרט כבר, תחזור לחיים שלי, תאהב אותי, אני
סובלת ומר לי ועצוב אז מהר אם אפשר...

עד מתי אני אמשיך לכתוב לך, לרצות. אתמול כאב לי בכליות,
ברפואה הסינית אומרים שהכליות זה הכיסופים, גם לך כואב, גם אתה
נכסף, או לפחות מתגעגע? או שכבר שכחת, מחקת, עברת הלאה, לפי
ההיגיון. ומה ההיגיון בזה שכל פעם שאני חושבת עליך אני רק רוצה
להתקשר, לדבר איתך קצת, לספר לך הכל, להקשיב. אני מתגעגעת אליך
כ"כ להבנה שלך אותי, לצחוקים שלנו, שהם שלנו, ואף אחד לא יבין,
לחיוך, לעניים המבריקות. אני מתגעגעת לשיחות שלנו, הארוכות,
הקצרות, לשתיקות, לדאגה ההדדית. ואני לא יכולה יותר, כואב לי
לראות את השם שלך, כואב לי להגיד אותו. אני מרגישה שהפצע נפתח
בכל פעם שהשם שלך עולה, גם אם בכלל לא מדברים עליך. ויש אותו
בכל מקום בעיתון, ובשלטים וזה גם שם של חברה שלי... וכל פעם
שאני שומעת אותו או רואה זה כואב. ואני לא יכולה שלא לתהות -
זאת אני שמקשה, ועושה הכל ליותר כואב?

"אהוב יקר
לא עצרתי אפילו לראות
כמה זה עולה לי
אהוב יקר
לא השארת גם לא זיכרון
שיהיה לי
בלילה קר..."    (מילים ולחן רונית שחר)

וכל השירים האלה, שמזכירים לי אותך, גם לך הם מזכירים אותי?
ומה זה השיר הזה ששלחת לי, זה לא מתחבר לי שדווקא את השיר הזה
שלחת, לא מתאים לך לבחור אותו והוא גם לא קשור, מה כבר הלב שלך
עבר? חצוף, שר החוצפה... זה הלב שלי שלא מוכן להניח לך, ואלי
גם אתה לו. אם אתה עושה את כל זה בכוונה אז אתה כבר ממש
מקצועי, זה כבר הרבה מעבר ליכולת שלי. די, די, די. זה באמת לא
אתה, זה אני, אני והכלום הזה, הריק, שאני לא נותנת לאף אחד
למלא אותו.

דניאל,
כן אני פונה אליך בשם, לא סתם, רציתי דווקא לקרוא לך אידיוט
האידיוטים, או טיפש הטיפשים, או סתום הסתומים אבל אולי זה לא,
כי אני הסתומה בינינו, כי אני מסרבת להכיר בזה, מסרבת לקבל את
מה שלא יהיה, וכל פעם שאני נופלת אני חושבת שכבר אין יותר
נמוך, אני מגלה שיש. ועכשיו אני כבר יודעת- יש. כי בסוף אני
אשבר. אני כבר חושבת עליך שוב, ואני כבר מדמיינת אותך שוב,
אותנו. ומה אני אמורה לעשות, אולי זה לא יגמר עד שאני לא אשפיל
את עצמי לגמרה, עד שאני לא אשמע ממך את המילים הכי כואבות,
שיחתכו אותי לגמרה, שיחתכו אותך ממני. כי אני יודעת, אני יודעת
שאתה יודע, יודעת שאתה מודע. אתה הרבה הרבה ה-ר-ב-ה יותר חכם
ממני, יותר מתוחכם, יותר... הכל.
אבל אתה כנראה, ואת זה ממש לא צפיתי, זה באמת טוויסט רציני
בעלילה, הרבה יותר מתוסבך מבין שנינו, אירוני לא?, הייתי קוראת
לך פעם "אי של שפיות", חשבתי שאני זו עם הטראומות, אבל לא,
מסתבר שאתה גם פה, מנצח. הרבה יותר מתוסבך ממני, לא מסוגל
להתמודד עם כלום, בטח לא עם רגשות. טיפש הטיפשים. ודווקא את
עצמי אני לא מבינה, אני ממש לא מחפשת לטפל בבן זוג, ההפך, אני
צריכה משהו חזק, שפוי, בגלל זה כ"כ נמשכתי אליך, אל היציבות
שלך. כנראה שליציבות יש מחיר, שרגשות סוערים לא יכולים
להתחולל, שאת זה, דווקא את זה, אתה לא מסוגל להכיל.
אז למה קראתי לך בשם? אולי כי אתה כבר לא כ"כ מסתורי כמו פעם,
כי כנראה אני כבר רואה אותך לגמרה, עד הסוף. אתה כבר לא הבחור
העמום שאני לא מבינה למה הוא לא עושה את הצעד. אתה ברור לי
היום. אתה דניאל, עם כל הכאב והאהבה שנלוות אליו. עם החיוך
והדמעה, עם הצחוק והכעס, עם הכל ובעיקר, בעיקר בלעדי.