משהו בתוכי רוצה לחוש מגע.
זה הילד שבי, הילד שנותר
עמוק בינות קירות עוטפים ומגוננים
הוא נצרר לשינה.
ניסיתי להתעלם ממנו, ניסיתי לדון עם האני הפנימי.
אמרתי לו שזכר הנני, ואיני אמור לחוש תחושות כאלו.
אמרתי לו שאין מקום לחולשה, שאת הרגשות יש להסתיר בכל מחיר,
אמרתי לו שבוז ולעג יבואו בתגובה למשאלות אמת.
ואז ניסיתי להזינו במנות מדודות, למנוע את זעקותיו וכאבו.
ניסיתי חיבה לא-אישית, ריצוי עצמי, אלכוהול וסקס חסר משמעות.
ניסיתי סמים ושעמום, ניסיתי לשכוח עצמי בעבודה ובהרגלים,
ניסיתי לבכות בפרטיות, או לכתוב שירה רגשנית.
הוא התחנן לאהבה, עקשני ומסרב לשתוק.
אז חיפשתי אהבה, מגע רך ומלטף.
חיפשתי במשך זמן רב, ומצאתי חיקויים קרובים לרוב,
שפגעו בו ובי יותר משהייתי מעוניין לדעת.
עברתי דרך אותו מסלול; הססנות, אופטימיות, פסימיות, תקווה.
שילחתי את לבי הרחק וקיבלתי אותו כשנשלח בחזרה קרוע לגזרים.
הקפתי עצמי קירות, בדידות בקליפה,
ולמרות הכל נדחף החוצה, מונע על ידי קריאות שקטות מפנים.
והיום אני עומד, ניצב זקוף, מביט הרחק ומקווה שוב,
הילד כבר חלש, הפך שקט וביישן מכאב והזנחה.
אך בזמנים הוא זורח שוב שמח ובוהק, בזמנים הוא מחייך,
בזמנים בהם יד מלטפת את שלי, בזמנים בהם חיבוק נחלק.
לשווא ניסיתי ללמדו זהירות ושליטה-עצמית.
אני חושש לו בעוד הוא בוטח, ברצון ועיוורון,
אני מזיל דמעותיי עליו כשהוא מתייפח בתבוסה.
הפכתי עייף, מריר ודק עם כל זאת,
לא חזק אלא שביר,
משוריין אבל מלא סדקים.
אך המשאלה לאחת שתשלים את הצמד נותרת בעינה,
המשאלה לנפש שלא תברח, שלא תפגע,
שאליה אוכל להוציא את הילד הזה,
לאישור, לקבלה, לחיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.